תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:יג

39. הזורה תבנו סתם ולקחו אחר וכו'. במשנתנו (פ"ה מ"ד): לא ימכור אדם את תבנו וכו' למי שאין נאמן על המעשרות להוציא מהם משקין, ואם הוציא חייב במעשרות וכו'. ובפיה"מ להר"מ שם: ולהוציא משקים וכו', וללקוט חטים מן התבן. ועיין במלא"ש ובס' משנה ראשונה שהעירו שאינו אסור אלא אם פירש להוציא מהן משקין. ומן התוספתא כאן אנו למדים שהכל תלוי בדעת המוכר, ולא אסרו אלא דווקא אם המוכר מוכר את הגפת להוציא ממנה משקין ואת התבן להוציא ממנו חטים, והקפיד על המשקין שבגפת והחטין שבתבן, אבל אם זרה סתם, ולא חשב להוציא את החטים מן התבן, הרי החיטים הן הפקר, ופטורות מן המעשרות, אפילו אם קנה הלוקח את התבן ע"מ להוציא מהן חטים. ועיין ירושלמי שביעית פ"ח ה"א, ל"ז ע"ד, ל"ח ע"א. ויש לחלק. ובר"מ פ"ב מה' מעשר ה"ו: לא ימכור אדם וכו' את תבנו ללקוט ממנו תבואה וכו', ולפ"ז דווקא אם מכר לו בפירוש גם את התבואה שבתבן, חייבת במעשרות. ואף בח"ד פירש שמטעם הפקר אתינן עלה, ואפילו התכוין הלוקח לחטין פטור, אלא שלדעתו מדברים כאן בזריה אחר זרייה ("הזורה תבנו "), אבל מלשון המשנה משמע יותר כפירושנו. וברייתא זו אינה משלימה את משנתנו הנ"ל, אלא מסיימת את הלכות הפקר שבאו לעיל.

40. אמ' רבן שמעון בן גמליאל וכו'. בירושלמי דמאי פ"ו ה"ז, כ"ה ע"ג, נשנית ברייתא זו בסתם.

40-41. שלא ימכור אדן גדיש של תבואה וכו'. במשנתנו (פ"ה מ"ד הנ"ל): לא ימכור אדם וכו' למי שאין נאמן על המעשרות להוציא מהם משקים. וכנראה שבמשנת התוספתא היתה כאן ההלכה שלא ימכור אף לנאמן על המעשרות, אם אינו נאמן על הטהרות. ולא התירו ב"ה (משנת דמאי פ"ו מ"ו) למכור לנאמן על המעשרות (שאינו חבר) אלא זיתים, מפני שיש לנו עילא לתלות שיאכל אותם מיד כשהם עטונין, ועדיין לא הוכשרו (כמפורש בירושלמי שם), אבל במפורש שרוצה להוציא משקין אף ב"ה אוסרין. וכאן מוסיף רשב"ג שכולם מודים שלא ימכור לשאינו חבר כמויות גדולות של תבואה וענבים וזיתים, שהרי בוודאי יעשה מהן עיסה ומשקין.

41-42. לחבר ולעושה בטהרה. וכ"ה בד ובקג"נ. וכן בירושלמי הנ"ל (פעמיים שם): לחבר ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותן בטהרה. ובכי"ע: לחבר שעושה בטהרה, והיא היא, ואף לפנינו ובירושלמי הוי"ו הוא וי"ו הפירוש. (עיין במשנת דמאי הנ"ל).

42. מוכר לו חטים וכו'. בירושלמי דמאי הנ"ל: שוין שהוא מוכר לו שיבלין לעיסתו, אעפ"י שיודע שאינו עושה אותן בטהרה, מפני חייו (כגי' כי"ר וכי"ס שם). ועיין לעיל שביעית פ"ו שו' 36 ומש"ש.

43. וכן לא יתן אדם לשכנתו וכו'. בבא זו נשמטה בטעות בד ע"י הדומות, וישנה אף בכי"ע. ובקג"נ: וכן לא יתן אדם תבשיל לשכינתו וכו'. ולעיל דמאי ספ"ד שו' 79 שנינו: נותן אדם לשכנתו תבשיל לבשל לו ועיסה לאפות וכו'. ושם מדברים בתבשיל שכבר עישר בעצמו ובעיסה שכבר הפריש חלתה, וכל החשש הוא שמא החליפה, עיין מש"ש. וברש"י (גיטין ס"א ב): הנותן לחמותו עיסה לתקנה לו וכו', והטבילה לכך. ועיין מ"ש להלן.

לבשל ועיסה לאופות לו וכו'. בקג"נ ובכי"ע: לבשל לו ועיסה לאפות לו וכו'. ונראה שיש כאן אשגרה מלעיל דמאי הנ"ל, וצ"ל: לבשל לה ועיסה לאפות לה וכו'. ואין מדברים כאן כלל באיסורים של עצמו, אלא בגרם טומאה לחולין, כבהלכות שלעיל. ועיין לעיל דמאי רפ"ג ומ"ש להלן בסמוך.

44. שקוצה לו חלה וכו'. בקג"נ ובכי"ע לנכון: שקוצה לה חלה, ועיין מ"ש לעיל.

וכן בן לוי שנתמנו לו עריסין וכו'. בכי"ע: בן לוי (וחסרה המלה "וכן") שהיו לו אריסין וכו'. ובקג"נ: וכן בן לוי שהיו לו עריסין וכו'. ולית ליה פיתרא. ברם הסופר בקג"נ מחק את המלה "שהיו", ותלה בין השורות: הרי שנתמנו וכו', כלומר וכן בן לוי הרי שנתמנו לו עריסין וכו'. ונראה ברור שזו היא הגירסא הנכונה, וצריך להפסיק אחרי המלה "בן לוי". ופירושו, וכן בן לוי, אין נותנים לו מעשרות אלא אם כן יודע שהוא חבר ועושה בטהרה. ולעיל דמאי (פ"ב ה"ב) שנינו שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ, וכאן מפרש שלא יתן אלא לחבר העושה בטהרה, שעושה אף את המעשר בטהרה, כלומר, אחרי שמפריש ממנו תרומת מעשר. וממש כעין זה לעיל שביעית פ"ו שו' 48–49: וכן בן לוי שהיתה בידו סלע וכו'. וכבר הוכחנו שם שהמלים "וכן בן לוי" שייכות למעלה, ופירושו לעניין מעשר, עיין מש"ש. ואח"כ צ"ל: הרי (כתיקון הסופר בקג"נ) 48 הסופרים השמיטו את המלה "הרי" מפני שהיו רגילים בקבוצת המלים "בן לוי שנתמנו לו", עיין לעיל פאה פ"ג הי"ד ותרומות פ"ג רהי"ח. אבל עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ו סוף שו' 49. שנתמנו לו וכו'. כלומר, חבר העושה בטהרה שנתמנו לו אריסין (כגון שירש או קנה שדה זיתים, וכבר היו בה אריסים, עיין להלן) וכו', שהרי הוא בעצמו לא יתן לכתחילה זיתיו בקבלה לאריסין ע"ה.

44-45. עריסין ועושין בזתים וכו'. וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: אריסין עושין וכו', והיא היא. ומדברים כאן שהחבר כבר תרם ועישר את חלקו בטהרה, אלא שעליו לעשר אף את חלק האריסים (עיין לעיל דמאי פ"ז הי"ב והי"א ומ"ש לעיל עמ' 277). והשאלה היא כיצד יעשה להפריש בטהרה, לפני שיטמאו האריסים את הזיתים.

45. מפריש עישור זתים ושמן טבל וכו'. וכ"ה בד. ובקג"נ ובכי"ע: שמן טבל וכו', והיא היא. והכוונה שנוטל עישור זיתים כדי לעשר על הזיתים לאכילה בידי האריס, ונוטל שמן טבל כדי לעשר על השמן שיעשו האריסין מן הזיתים. ובמעשר הרי יכול לעשר שלא מן המוקף (עיין ר"מ פ"א מה' מעשר ה"ו) ומן הטהור על הטמא, ולפיכך מפריש מביתו מן הזיתים על הזיתים ומן השמן על השמן.

ואם אמ' מה שזתים וכו'. בד: אם אמר וכו'. ובכי"ע: אם אומר כל מה וכו' (ובקג"נ מטושטש). וצ"ל: ואומר כל מה שזיתים האילו וכו', כלומר, כל מה שזיתים האילו (של חלק האריסים) ראויים לעשות שמן מעשרן הוא בדרום הזיתים ובדרום השמן (שהפריש מביתו), שהרי מעשר הוא במדה, ואינו יכול להפריש בלי תנאי זה, ולא עוד אלא שחייב להפריש מן הזיתים על הזיתים ומן השמן על השמן, ולפיכך מפריש מן השמן על שמן הראוי להיעשות לכשיעשה. ועיין בבלי יבמות צ"ג א', ב', ובתוספ' שם ד"ה מייתי.