תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:יב

35. וקושר את בהמתו וכו'. בכי"ע בטעות: הקושר וכו'. ובקג"נ לנכון: קושר וכו'. וכן הגיה בח"ד: "קושר את בהמתו וכו', מילתא באפי נפשה היא, ואשמעינן שיכול לקשור בהמתו ע"ג הפקר שתאכל מה שתרצה", כלומר, ואין לחשוש שמא הפקיר לאדם ולא לבהמה, עיין לעיל פאה פ"ג סה"א. ועיין להלן ב"מ פי"א הכ"ח.

36. אבל לא על גבי לקט וכו'. כלומר, אפילו הוא עני "שהרי הוא גוזל את שאר העניים" (ח"ד).

אבל עוקר וכו'. שהרי משזכה בהם הם שלו לכל דבר, ויכול להאכילן לבהמתו. 46 וכגי' כי"ו כ"ה אף בד, כי"ע וקג"נ, ואין להגיה.

36-37. אסיפת תאנים ומשמר וכו'. וכן בקג"נ ובכי"ע: אסיפת תאינים משמר וכו'. וכן בר"ח פסחים (ו' ב'): אסיפת תאנים ומשמר שדהו מפני ענביו וכו', פי' אסיפת תאנים שכבר אספו התאנה, ונשתיירו בה שתים שלש תאנים, והסיח דעתו מהן וכו'. וברור שכן היתה הגירסא בבבלי שם אף לפני הר"מ שפסק (פ"א מה' מעשר הי"ב): המשמר שדהו מפני ענביו ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה וכו'. ורבינו פירש את הבבלי: אסיפת תאנים על ידי אדם אחר, בזמן שהבעלים משמרים את השדה מפני הענבים. ובד כאן: סופת תאנים וכו'. ובבבלי פסחים הנ"ל (בהוצ' שלנו ובכי"מ): סופי תאנים וכו', כגי' רש"י. ובמהרי"ק על הר"מ הנ"ל הביא את התוספתא (כגי' ד) ואת הבבלי בפסחים והוסיף: "ורש"י גורס סופי תאנים (רבינו הרגיש שלפני הר"מ היתה גירסא אחרת בבבלי) וכו', ובירושלמי פ"ק דדמאי (ה"א, כ"א ע"ג) נסתייפו תאנים וכו' ". ושמא אין אסיפת אלא סיפת (בהוספת אל"ף) [במיכה רפ״ז: באספי קיץ כעללות בציר, ובת״י שם: בסיופי קייטא.], כלומר העונה שלא נשארו בשדה אלא סייפות תאנים וענבים, ובעה"ב לפעמים אינו משמר אותן אלא אגב שדהו. עיין מ"ש לעיל עמ' 193.

37. ומשמר שדהו מפני ירק. וכ"ה בירושלמי דמאי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות, וכ"ה בר"מ הנ"ל. והשאלה היא כאן, כיצד אפשר להוכיח את יחס בעה"ב לסייפות, ואעפ"י שאין מניחים לזרים להכנס לשדה, הרי אפשר שהטעם הוא, כדי שלא יאכלו את שאינן סייפות.

37-38. אם היו פועלין וכו'. בקג"נ: היו פועלין (בלי המלה "אם") וכו'. כלומר, פועלין שיש להם רשות להכנס לשדה.

38. אם היה בעל הבית מקפיד עליהן וכו'. כ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: אם היו פועלין עוברין ביניהם ואין בעל הבית מקפיד עליהם הרי אילו פטורין. ואם לאו הרי אילו חייבין. ובירושלמי הנ"ל: אם נכנס הוא הפועל וב"ה מקפיד עליו, אסורות משום גזל. ומכיוון שבעה"ב מקפיד על הפועלים שלא יעברו בין הסייפות, הרי מוכח שהוא חושש שמא יאכלו מהן. ובבבלי הנ"ל: בזמן שבעה"ב מקפיד עליהן (כלומר, על הסייפות) אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעה"ב וכו'. וכ"ה בר"מ הנ"ל. ובתוספתא לא נזכר גזל כלל, מפני שבבעל הבית עצמו עסיקינן, ויהסו להליכת הפועלים אינה אלא הוכחה. והיינו אם אינו מקפיד על הליכת הפועלים בין הסייפות, הרי מוכח שלא איכפת לו אם יאכלו מהן, ונמצא שאינן נשמרות, ואין חיוב מעשר אלא בנשמר. וממילא פטור ממעשרות, אפילו אם לקטן בעצמו. 47 ו"חייבין" ו"פטורין" עונה על הפירות (ולא על הפועלים), כפי שמוכח מלשון הירושלמי הנ"ל ("אסורות"). והר"מ הנ"ל העתיק את לשון הבבלי, ושם (וכן בירושלמי) נזכר גזל בפירוש, ומוכח שמדברים באחרים שלקטו. ועיין רש"י בפסחים שם, ולשיטתו באמת אין הבדל בין אחרים לבעה"ב לעניין מעשרות.