תוספתא כפשוטה על מעשרות ב:ו

26-27. אמ' לו צא ולקט לך תאנים וכו'. בירושלמי (פ"ב סה"א, מ"ט סע"ג): צא ולקט לך עשרים תאנים משלי, אוכל והולך והוא פטור. וכנראה שהמלה "עשרים" היא באשגרה מלשון הברייתא לעיל שם.

27-28. צא ומלא לך כלכלה זו. וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: צאו מלא לי). אבל בכי"ע חסרה המלה "זו". וכן בירושלמי הנ"ל: צא ומלא את הכלכלה. רבי או' אומר אני שהוא צריך להראות לו את הכלכלה. ולפ"ז אף כאן חושש משום גזל עד שיראה או שיפרש לו את מדת הכלכלה. והמלה "זו" שלפנינו היא באשגרה מלעיל שו' 22 ("זאת").

28. בין כך ובין כך וכו'. כלומר, בין שקבע לו מידה ובין שלא קבע לו וכו'. וסיפא זו לא הובאה בירושלמי, שהרי לשיטת הירושלמי בלא נתן לו מדה ובאוכל על מקומו אינו צריך לעשר כלל, עיין מ"ש לעיל שו' 21.

29. משל בעל הבית ואינו חושש. וכ"ה בד, וכן מעתיק בפ"מ לירושלמי הנ"ל. 25 אבל לא כפירושו, והירושלמי שם לא רמז כלל לסיפא שלנו, עיין מ"ש להלן שו' 32–33. אבל בכי"ע בטעות: על פירות של בעל הבית וכו'. ושמא צ"ל: [מ]של פירות של בעל הבית וכו', כלומר, לא מתוך הכלכלה עצמה אלא מתוך שאר פירות של בעל הבית, מפני שהנותן בעין יפה נותן, וכוונת בעה"ב היתה לתת לו כלכלה מלאה של חולין. 26 עיין מ"ש לעיל שו' 21, וכבר אמרנו לעיל שו' 28 שבירושלמי לא הובאה כלל בבא זו. ועיין להלן שו' 60–61, ושם הגירסא הנכונה היא בכי"ע, עיין מש"ש.

30. המלקט במניין חייב. בהשגות הראב"ד פ"ה מה' מעשר ה"ו: בתוספתא אינו כן אלא האוכל במנין חייב וכו'. וכן בירושלמי (פ"ב ה"א, מ"ט ע"ג): הממלא את כריסו פטור, והאוכל במניין חייב. וטעם החיוב הוא שהרי יש כאן מקח, שהוא משלם בעד התאנים הללו ברשות שנתן למוכר למלא את כריסו משלו. אלא שהעמידוה בירושלמי במצרף ואוכל, אבל אם לוקט אחת אחת ואוכל פטור מלעשר. ועיין בס' משנה ראשונה פ"ב מ"ה שהסביר שאין מקח קובע בפחות משתים, עיי"ש.

30-31. הממלא כריסו פטור. כלומר, אפילו צרף, ופירשו בירושלמי הנ"ל: שלא נתכוון האיש הזה אלא להגס את לבו שיאכל, כלומר, מכיוון שלא נתן לו מדה הרי יוכל לאכול הרבה יותר מעשרים תאנים, וממילא אין כאן מכר אלא מתנה, ומתנה אינה קובעת אפילו בצירוף. אבל הר"מ והראב"ד הנ"ל כנראה פירשו את הירושלמי אחרת, ועיין במה"פ ד"ה אם, ובה"ד כאן.