תוספתא כפשוטה על מעשרות ב:ה

20-21. אמ' לו צא ולקט לך וכו'. בבלי עירובין ל"ב א', בהוצ' שלפנינו ובכתי"י. אבל לפני הקדמונים היתה שם גירסא אחרת, והיא קרובה לגירסת הירושלמי, עיין מ"ש להלן.

21. אוכל מהן עריי ומעשרן ודיי. כלומר, תנא זה סובר שמתנה אינה כמכר, ואינה קובעת. ומעשרן ודאי אם רוצה לאוכלן קבע, ואין לחשוש שמא עישר ע"ה עליו, שהרי לא נתן לו מדה ללקיטתו, ואינו יודע כמה לקט, כדי שיעשר עליו ממקום אחר. אבל בירושלמי (פ"ב ה"א, מ"ט ע"ג): צא ולקט לך עשרים תאנים משלי, אוכל כדרכו והוא פטור. ושמא משמעות הלשון היא שלא נתן לו רשות אלא לאכול במקומו, ואין כאן אלא אכילת עראי, 17 והברייתא שלהלן רה"ו (שו' 28–29) לא הובאה לא בבבלי ולא בירושלמי, עיין מש"ש. וממילא אינו מעשר כלל. ובבבלי עירובין הנ"ל (לפי גירסת ר"ח שם): האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים [מתאנתי] אוכל מהן עראי, ומעשרין דמאי. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מעשרות ה"י. 18 אלא ששם: צא ולקט לי תאנים וכו'. [ובכסף משנה הגיה] שם: ומעשרן ודאי, אבל בכל כתה"י של הר"מ שבדקתי הגירסא היא כמו בדפוסים. ואנו רואים שהיא גירסת הר"ח בבבלי. אח"כ מצאתי שכבר העיר ע"ז באו"ש ח"א, הוספות לה' מעשר, צ' ע"ב, עיי"ש שפירש אחרת. ובפירוש הדברים נראה שמכיוון שלא נתן לו מדה הרי בוודאי כיוון שיאכלן על המקום, ולא יוציאן לביתו, ולא יתנן לאחר, והוי ליה כמאכילו על שלחנו, ויש לחשוש שהפריש עליו ממקום אחר, כלומר שקבע מעשרות במקום אחר על כל מה שיאכל החבר משלו, או שעשר אומדות, עיין במאירי עירובין שם. 19 והוא כתב שם לפי גירסתנו, שאינו חושש שמא עישר עליו ע"ה אומרות, לכבודו של חבר שאינו אוכל בלתי מעושר.

22. אוכל מהן עריי ומעשרן דמיי. וכ"ה בבבלי בהוצאות שלפנינו. והטעם הוא, שחוששים שבעה"ב עישר עליו ממקום אחר, שהרי קבע לו מדה. אבל בירושלמי הנ"ל: לא יאכל עד שיעשר. והכוונה שמילוי הכלכלה קובע למעשר, 20 כמשנתנו (פ"א מ"ה), וכפירוש הרא"ף. והרש"ס ובעל פ"מ הגיהו בירושלמי ע"פ הבבלי, ואין להגהה שלהם קיום. וכגירסתנו כ"ה אף בכי"ל ובכי"ר. ולא נזכר בירושלמי אם מעשר דמאי או ודאי. 21 ומלשון רשב"ג בירושלמי משמע קצת שמתקן דמאי, אבל אין משם הוכחה גמורה, עיין מ"ש להלן שו' 24. ובבבלי הנ"ל (לפי גירסת ר"ח הנ"ל. ובר"מ לא נזכרה בבא זו): מלא לך כלכלה זו אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי . וכנראה שהטעם הוא שמכיוון שלא הזמינו לאכול, אלא נתן לו רשות למלא את הכלכלה ולעשות בה מה שירצה (עיין להלן פירוש הבבלי), בוודאי לא טרח לעשר בשבילו ממקום אחר, וסמך על החבר שיעשר בעצמו. והוא אוכל ארעי אם דעתו לחפות את הכלכלה, עיין במשנתנו פ"א מ"ה.

במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

23. אבל בחבר אוכל וכו'. מפני שהזקה שהחבר יפריש עליו כדי שלא להאכילו טבלים, כפי שמפרש להלן. ובבבלי הנ"ל שואל אם האוכל הוא ע"ה הרי לא יציית ולא יפריש, ואם הוא חבר, כיצד אפשר לומר עליו להלן: ואל יאכילו את עמי הארץ טבלים. ותירצו שהמקבל הוא ע"ה, אבל ההלכה היא לחבר שמקבל את התאנים מן הע"ה שלפנינו. ובירושלמי תירצו כפשוטו שבמקבל ע"ה עסיקינן, והרי יש מהם שמתקנים, ולהם נאמרה ההלכה, אבל כלפי הנותן כל ע"ה הוא בחזקת שאינו מפריש.

24. בחבר לא יאכל עד שיעשר וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי: אבל בחבר מתקנן ודאי וכו'. ומלשון זו משמע קצת שלרבי מתקן דמאי ברישא אף לשיטת הירושלמי, עיין מ"ש לעיל שו' 22. אבל אפשר שאין כאן אלא הפלגת הלשון, ובניגוד ללשון רבי שבחבר אוכל ואין צריך לעשר.

25. רואה אני את דברי מדברי רבן שמעון בן גמליאל וכו'. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: נראין 22 בר"ח שם: נוחין , והוא תיקון סופרים. דברי מדברי אבא . וכ"ה בירושלמי בנוסח הרש"ס, וזו היא הגהה של הרב ע"פ הבבלי, 23 וכנוסחא שלפנינו כ"ה אף בכי"ל ובכי"ר. ועיין להלן מע"ש פ"א שו' 42. מפני שהיה קשה לו כיצד הזכיר רבי את אביו בשמו. ועיין בירושלמי מגילה פ"ד ה"י, ע"ה ע"ג: מילין דלא שמע מן אבוי הוה אמר כן א"ר בשם ר' לעזר וכו', מילין דלא שמע מן אבוי וכו'. ר' מנא כד דהוה מורי בחבורתא וכו', מילין דשמע מן אבוי בבית וועדא הוה אמר כן א"ר יונה. ועיין בק"ע שם. ועיין בר"מ פ"ד מה' ת"ת ה"ג ובעבודת המלך שם. ועיין בהגהות רע"א ליו"ד סי' ר"מ אות ג'. וכן כבר עמדו הקדמונים על השאלה כיצד הכריע רבי על דעת אביו, 24 ועיין גם להלן סוטה ספ"ו ובמקבילות, ספרי עקב פי' ל"ח, עמ' 76. עיין במאירי גיטין עמ' 216, ולדעתו התנאים הם שהקדימו את דברי רבי רבם לדברי רשב"ג, והם כנראה שינו גם את לשונו של רבי, עיי"ש. ועיין בשאילתות יתרו סי' נ"ו ובהעמק שאלה שם אות ו', בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תצ"ה, ובר"מ פ"ה מה' ת"ת ה"ו ובעבודת המלך שם.

26. ואל יאכילו את עמי הארץ וכו'. כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו: יאכלו (ויו"ד תלויה למעלה בין הכ"ף והלמ"ד). ועיין תוספ' עירובין ל"ב ב' ד"ה ולא, בדק"ס שם עמ' 121, ובפי' חלה להרשב"א פ"ב ש"ב (הוצ' קורוניל, י"ב ע"א) ובהערה 29 שם.