תוספתא כפשוטה על מעשרות ב:יג

47. פעלים שהיו מנכשין בשדה וכו'. במשנתנו פ"ג מ"ג: השוכר את הפועל לעשות בזיתים, אמר לו על מנת לאכול זיתים, אוכל אחד אחד ופטור, ואם צירף חייב. לנכש בבצלים אמר לו על מנת לאכול ירק, מקרטם וכו'. ובירושלמי שם: תני דבית רבי אוכל כדרכו ופטור (כלומר, רבי חולק על כל המשנה ומתיר לאכול כדרכו בין בזיתים ובין בבצלים). ר' יונה בעי מה נן קיימין אם בששכרו לעשות עמו בזתים (כלומר, למסוק את הזיתים), כל עמא מודיי שהוא אוכל כדרכו ופטור, 48 שהרי פועל אוכל מן התורה אם עושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה (ב"מ פ"ז מ"ב), ופטור מן המעשרות. ואם ששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים (כלומר, באילנות עצמם ולא בפירותיהם), כל עמא מודיי שהוא אוכל אחת ופטור, ואם צירף חייב. 49 שהרי אין כאן גמר מלאכה, וחייב במעשרות, עיין לעיל הערה 48. אלא כי נן קיימין בששכרו לנכש עמו בזתים (וכ"ה בנוסח הרש"ס), 50 בכי"ר בטעות: לנכש תחת הזיתים. וגירסא זו היא אשגרה מלעיל שם פ"ב ה"ו, נ' ע"א, וכאן אין לגירסא זו שום קיום, כפי שמוכח מהמשך העניין בירושלמי. מן דבתרה, לנכש בבצלים וכו'. כלומר, מתוך הסיפא ועניין המשנה עצמה מוכח ש"לעשות בזיתים" פירושו לנכש בזיתים, וסוברת משנתנו שאין כאן גמר מלאכה אפילו באותם הזיתים שהוא מוסק לשם ניכוש, 51 עיין בבלי ב"מ פ"ט א'. ועיין שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ע"ז. מכיון שעושה כן לצורך שאר הזיתים שעל האילן. 52 וממילא אין כאן גמר מלאכה לעניין פועל. אבל למעשרות דין הזיתים שמסק לשם ניכוש כנגמרה מלאכתן, שהרי הם ראויים לאכילה. אבל דבית רבי סוברים שלגבי הזיתים שהוא מנכש הוא גמר מלאכה, ולפיכך אוכל כדרכו (כפירוש הגר"א). אבל מלשון התוספתא מוכח שהם פירשו את משנתנו כששכרו לנכש ולעדר בשדה, כלומר לעשות תחת הזיתים, ובזה כ"ע לא פליגי שאינו אוכל מן הזיתים מדבר תורה. וכן בבבלי (ב"מ פ"ט ב'): השוכר את הפועל לעדור ולקשקש תחת הזיתים הרי זה לא יאכל. 53 ושמא הוסיפו את המלה "שדה" בישיבות בבל. ובא"י שנו: פועלים שהיו מנכשין ומעדרין (כלומר, מסירים את הפירות הגרועים, עיין במלון ללשון סורית של ברוקלמן ערך עד וערך עדרא) לא יאכלו מן הזיתים וכו', כפירוש הירושלמי.

49. אוכלין ומצטרפין ופטורין. בכי"ע: אוכלין ומצרפין וחייבין. וכנראה שזו היא ט"ס. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ב ומ"ש להלן שו' 51–52. ועיין מ"ש לעיל שו' 40–41.

50. אם יש להם עליו מזונות וכו'. כלומר, אם התנה עמהם שיתן להם מזונות חייבין כשצירפו. אבל אם יש להם מזונות מפני שאוכלין מן התורה פטורין אף שצירפו, ואף שהתנה עמהן. 54 ובבבלי ב"מ פ"ט ב' פירש"י שאפילו אם אוכלים מן התורה, אם התנה עמהם מזונות חייבים כשצירפו. וכבר תמהו עליו הראשונים, עיין בתוספות שם ד"ה קוצץ, ברמב"ן ובשטמ"ק שם. ברם בכת"י קויפמן של משנתנו פ"ב מ"ז: השוכר את הפועל לקצות עמו בתאינים, אמ' לו על מנת שאוכל תאינים, אוכל פטור, אם צירף חייב. ולא מצאתי את שלש המלים האחרונות בשום נוסח של המשנה. ועיין במלא"ש שם, והוא מפירוש הרש"ס, ל"ג סע"א, והפירוש הנכון בירושלמי הוא בריבמ"ץ ובר"ש פ"ב מ"ז.

ואם צורפו חייבין. מפני שמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו. וכאן הרי אוכלים משום תנאי גרידא, ולא מדין תורה, עיין מ"ש לעיל בהערה 54.