תוספתא כפשוטה על מעשרות א:ו

19. תורמין קשואין ודלועין וכו'. ר"מ הנ"ל סה"ח. והכוונה שתורמין לכתחילה (עיין במהרי"ק ובכ"מ שם), אעפ"י שלא נגמרה מלאכתם, מפני שהדבר תלוי בדעתו, והוא יכול לאוכלם אף בלי פיקוס (עיין במשנתנו פ"א מ"ה). ובפירוש אמרו בבבלי ביצה: 21 ל"ה ב', לפי גירסת כי"מ ושטמ"ק שם. וש"מ מעשרין אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו. 22 ומדברים שם בתאנים ועתיד לדורסן, עיי"ש. ופי' בשטמ"ק: כלומר, רגילין בני אדם וחברים לעשר קודם גמר מלאכה. 23 ואעפ"י שהר"מ פסק (פ"ה מה' מעשרות ה"ו) כסתם משנתנו ברפ"ב, ומכאן שאין בני ארם רגילים לעשר לפני גמר מלאכה, אבל מ"מ איסור לא שמענו. ועיין מ"ש לעיל תרומות עמ' 328. 24 בירושלמי כאן פ"א ה"ה, מ"ט ע"א: פיקס ושילק ברשות ההקדש ופדאו. וזו היא שאלה, אם הפיקוס פוטר ברשות הקדש, שהרי לפעמים אוכל בלי פקוס (עיין במשנתנו פ"א מ"ה ומ"ש לעיל), כמו שפירש לנכון בס' ניר. אמנם בנוסח הרש"ס שם, י"ג ע"א: ופדאו פטור . אבל כנראה שזו היא הגהת הרב בעצמו, והמלה "פטור" אינה אף בכי"ל ובכי"ר. וכן להלן בה"ו שם, לפי נוסח הרש"ס, ט"ז ע"א: פיקס ושילק ברשות ההקדש ופדאו פטור וכו', אי אפשר לו שלא וכו' ושלא יפקוס ולא ישלוק. ואף הוספה זו אינה בשום נוסח, ולא נזכרו בנוסחאות אלא קיפה ושלייה שאין הדבר תלוי בדעתו, ואין אדם שותה יין עם הפסולת, אבל אפשר ואפשר בלי פיקוס, כמפורש במשנתנו הנ"ל. עיין מ"ש לעיל שו' 18 סד"ה היה מפקיץ. ועיין בירושלמי פ"ד ה"א, נ"א רע"ב, ויתבאר אי"ה במקומו. ועיין להלן פ"ב שו' 9 ומש"ש.

19-20. שלא שלק. לפי דרכנו למדנו שאף מלפפונות גמר מלאכתם הוא משישלק. ועיין משנה ראשונה כאן פ"א מ"ה ד"ה הקישואין.

20. שעתיד לעלותן מן היורה. מכאן נראה שהסרת השלקוקית נעשית אף ע"י מים רותחים ביורה. ועיין בירושלמי ערלה פ"ג ה"ז, ס"ג ע"ב, ומשמע קצת משם שאף בדלעת היו נוהגים בשילוק. ועיין מ"ש לעיל שו' 18 ד"ה ומשליק. ועיין מ"ש על שליקה להלן פ"ג הע' 1.

21. ועתיד לעשות צינוק לשלוק וכו'. וכ"ה ("לשלוק") גם בד. אבל בכי"ע לנכון: לעשותו צינוק לשוק וכו'. וכן בירושלמי (פ"א ה"ה): אלא כיני אגדו צינוק גדול בשדה והוא עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק נטבל. ובמשנתנו (פ"א מ"ה): ירק הנאגד משיאגד. והר"מ (פ"ג מה' מעשר הי"ב) מסגנן את הברייתא שלנו: אגד הירק אגד גדול 25 בפירוש המיוחס להראב"ד תמיד רפ"ב: פירש בערוך, כל דבר שהוא מרובה וגדול יותר מן האחר קרוי סינוק. ולא מצאתי כל זה בערוך שלפנינו. בשדה, אע"פ שבדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק, ה"ז נטבל. כלומר, אעפ"י שבדעתו להתירו בשוק ולחזור ולאגדו מ"מ נטבל. עיין בפי' הריבמ"ץ למשנתנו. ועיין ר"מ פ"ה מה' מתנות עניים ה"ט, ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 116.

22. המלקט בשדה וכו'. במשנתנו (פ"א מ"ה): ירק הנאגד וכו', ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו, בד"א במוליך לשוק וכו'.

היה עתיד לקלע בשום וכו'. להלן מכשירין פ"ג ה"ג: שום בעל בכי וכו', מפני שמרבצין עליו מים ואח"כ קולעין אותו. ורגיל: קליעות של שום (עיין לעיל דמאי פ"ג סהי"ב, להלן עוקצין פ"א רה"ז). ובכי"ל של ירושלמי שבת פ"ז ה"ב (והעתקתיו בהירושלמי כפשוטו עמ' 139): כד מקלע משום בונה. והמגיה מחק כ"ז, וכנראה שמקומו הנכון הוא להלן בסמוך שם, לעניין שום, ושכה המגיה להכניסו במקום הראוי לו.

23. שובלין הפולטות מן הגרן וכו'. במשנתנו (פ"א סמ"ו): אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן וכו'. ובערוך ערך קטעין משמע שגרס במשנתנו: את הקוטעין מן הצדדין וכו' (ועיין גם בפיה"מ להר"מ), וגירסא משובשת היא, עיין לעיל תרומות פ"ג שו' 21 ואילך ומש"ש. ומתוך המשך המשניות משמע יותר שמדברים שם בתבואה שנשארה במקום הדיש, ושלא נכנסה כלל לכרי המתמרח, והיינו: ראשי השבלים שנקטעו בשעת הדישה ונשארו בקרקע הגורן (עיין מ"ש לעיל בתרומות הנ"ל), ותבואה במוץ שלה שנפלה לצדדין בשעת העברת הכרי ממקום הדיש למקום הזרייה, ותבואה שלא נידושה ונשארה בתוך התבן המשתייר בגורן. 26 ונמכר אח"כ כתבן בלבד, עיין במשנתנו פ"ה מ"ד. ולפיכך אע"פ שנתמרח הגורן לא נטבלו, שהרי לא נכנסו כלל לכרי הממורח. ומתוך הדוגמאות שנקטה התוספתא כאן משמע שמדברים בתבואה שאינה ניתנת למירוח מחמת מהותה (עיין להלן), ובשעה שנזרה הכרי נשארו המינים הללו במוץ שלהם. ומכיוון שהיו בתוך הכרי בשעת המרוח נטבלו, וכן פסק הר"מ בפי"א מה' תרומות פי"א הכ"ו. ועיין מ"ש הר"י אברמסקי במקומו בחידושים. ונראה ששבולים הפליטות (כגי' כי"ע) מן הגורן הן שבולים גרועות שלא ניתנו למרוח, דוגמת פריצי זיתים שהגדירו אותם כ"פליטים מתוך הגפת", כלומר שאינם נטחנים מחמת קושיין וחוסר שמנן, 27 עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 100 ועמ' 101. ויגיד עליו ריעו הדוגמאות שנשנו להלן.

24. ומחפורות של כרי וכו'. בפסיקתא דר"כ סוף עשר תעשר (ק' ע"א): בא בן לוי אצלך אם נתת לו מן המובחר וכו', ואם נתת לו מן החפוריות ומן הקטניות אף אני יש לי ליתן לך מן החפוריות ומן הקטניות יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר. וברור שהכוונה שם לתבואה גרועה ופסולת שלה. 28 "אבק ועפר". ועיין בערוך ערך חפר א' שפירש אחרת, וכן פירש"י "חפורה" שבבבלי, עיין בערוך שם. וכן מוכח מן הירושלמי (ב"ב רפ"ו) שאמרו שם על משנתנו ("המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה"): ובלבד טנופת, כלומר ולא מין אחר, עיי"ש. אבל בתוספתא שם (פ"ו ה"ב) ובברייתא שבבבלי (שם צ"ד א') אמרו מפורש שמקבל עליו רובע קטניות. וביפה עינים במקומו העיר שהירושלמי חולק. ברם אין שום מחלוקת בין הירושלמי והתוספתא, והכוונה היא לקטניות שלנו, כלומר לפסולת וטינופת התבואה. ואף כאן הכוונה לחפוריות ולקטניות הנ"ל, 29 וקצצין פירושו כאן שבלים, וקראו להם כן על שם הקטניות שבהם, עיין לעיל שביעית פ"ב שו' 27. כלומר פסולת התבואה שנשארה במוץ שלה בתוך הכרי שנזרה ונתמרח. ועיין בבלי ב"מ פ"ז א' ובתוספ' שם ד"ה פת קטנית.

כיון שנתמרח הגרן וכו'. כפו"פ פכ"ו עמ' תפ"ו.

25. נוטל מתחת כברה וכו'. בירושלמי (פ"א ה"ו): תני אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל. ולפי גירסא זו מדברים בקליטת קטניות מן האויר שתחת הכברה, וטעם הפטור הוא מפני שעדיין לא נחו, או מפני שעדיין לא שלטה בהן הרוח כל צורכה, כמפורש בירושלמי שם. 30 כן, כנראה, פירש את הירושלמי במהרי"ק פ"ג מה' מעשרות הי"ג עיי"ש. אבל הרש"ס ובעל פ"מ הסיעו את הפירוש לעניין אחר. ועיין בפי' הרא"ף שם ובח"ד כאן. וכן צריך לפרש גם את התוספתא שנוטל מתחת הכברה, כלומר שקולט מתחתיה, כפי' בעל ח"ד. ובר"מ פ"ג הי"ג העתיק כלשון התוספתא. וכ"ה בכל הדפוסים הישנים ובכתי"י תימן. אבל בר"מ כת"י על קלף (כת"י זולצברגר): ונוטל מן הכברה ואוכל. וגירסא זו מתאימה לשאר הדוגמאות שבמשנה (פ"א מ"ז) ושבתוספתא להלן.