תוספתא כפשוטה על מעשר שני ה:יד

44. כרם רבעי עולה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע (ונוסח צוק' בפנים ובשנו"ס אינו מדוייק). ובמשנתנו (פ"ה מ"ב): כרם רבעי היה עולה לירושלם מהלך יום אחד לכל צד וכו'. ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה. ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. ר' יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה. והרישא הובאה בבבלי ר"ה ל"א ב' וביצה ה' א', ועיין ברש"י שם. ובירושלמי כאן (פ"ה רה"ב, נ"ו ע"א) פירשו בטעם המשנה שחייבו להעלות כרם רבעי הנ"ל לירושלים, מפני שבדרך כלל היו הכורמים עושים את ענביהם יין לנסכים, ולא היו ענבים מצויות בירושלים, ולפיכך גזרו שיביאו את הפירות עצמם לירושלים, ולא את פדיונם. ובבבלי הנ"ל אמרו: מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. וכן מוכח להלן בסמוך, עיין מש"ש. ולפי פשוטו משמע שהיו מוכרים את הענבים בירושלים, ומעטרים בהם את השוק. ואעפ"י שגם רבעי אסור במכירה, למ"ד ממון גבוה הוא, 23 עיין בבלי קידושין נ"ד ב', וירושלמי כאן פ"ה סה"ג. מ"מ לא שמענו עדיין שאסור לפדות רבעי בירושלים, שהרי אף במע"ש אין קליטת מחיצות אלא מדרבנן (עיין בבלי ב"מ נ"ג ב' ובמקבילות), ובענבי רבעי לא גזרו, מחמת עיטור השוק. ומשום זה תקנו בתחילה בכרם רבעי שיביא את הפירות עצמם מן המקומות הסמוכים לירושלים, וימכרו אותם בשוק על מנת שקדושתם תתחלל על הכסף שמקבל המוכר, ודינו כחילול וכפדיון. 24 ולא אסרו מכירה, אלא כשמוכר בזול לשם רבעי שהלוקח יאכלו בקדושה, והמעות יהיו חולין, עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 4. ועיין רדב"ז ח"ה, סי' ש"א קצ"ט, ובעמק יהושע סי' ט"ו. ועיין מ"ש להלן שו' 49–50 בשם הראבי"ה כת"י, ובהערה 31 שם. ומשרבו הפירות בירושלים התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה, כלומר, אפילו אם הכרם סמוך לחומה פודין אותו מחוץ לירושלים ולא בירושלים, ותקנו שיהא דינו כמע"ש, ונפדה אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה, 25 עיין בבלי מכות י"ט ב'. אלא שהתנו שתקנה זו היא על תנאי, וכשיתמעטו הפירות תתבטל תקנה זו, ויהא מותר לפדות ענבי רבעי בירושלים, וממילא אפשר יהיה לתקן שיביאו את הפירות עצמם לירושלים, כדי לעטר בהם את השוק. ור' יוסי חולק וסובר שתנאי זה על בטול התקנה היה כשחרב בית המקדש, וחששו שמא יתמעטו הלבבות ולא ירצו לבטל תקנה (כלומר, שלא לפדות ענבי רבעי בירושלים) שנתקנה בזמן הבית, ולפיכך עמדו ב"ד והתנו שלכשיבנה בית המקדש (ויהיה צורך בנסכים) יחזור הדבר לכמות שהיה, כלומר, שיהא מותר לפדות ענבי רבעי בירושלים, וממילא אפשר יהיה לתקן שיביאו מן הסמוך לירושלים, כדי למוכרו שיתחלל על הדמים. 26 פירשתי בעיקר ע"פ ס' משנה ראשונה פ"ה מ"ב. ועיין בפיה"מ להר"מ שם ובחבורו פ"ט מה' מע"ש ה"ה ומ"ש עליו בכפו"פ פנ"ג, עמ' תש"כ. ועיין בתיו"ט למשנתנו הנ"ל ובח"ד כאן ובצל"ח ביצה ה' ב'. וכל הפירושים דחוקים מאר. וע"פ פירוש זה תתבאר גם התוספתא להלן.

44-45. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

45. בכרם שיש בו חמש גפנים וכו'. כלומר, התקנה הראשונה שצריכים להביא את הפירות עצמם לירושלים (ונמכרים שם), לא היתה אלא בכרם ממש, בן חמש גפנים (עיין כלאים פ"ד מ"ה ומ"ו), 27 ומכאן שרבעי נוהג אפילו בכרם פחות מחמש גפנים, וכן מפורש להלן שו' 46: הרי זה נפדה וכו'. ובשאילתות פרש' קדושים סי' ק': אסיר למיכל מן פיריהו עד דפריק להו, והוא דהוו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב וכו'. ועיין גם ברש"י סוטה מ"ג ב' ד"ה קלא, ובחידושי הרמב"ן ר"ה י' א' ובהעמק שאלה שם אות י"ט. ועיין מאירי ברכות ל"ה סע"א. וכאן אין זכר לשיטה זו שבפחות מה' גפנים אינו כרם כלל אף לעניין רבעי, כמו לעניין חזרה מעורכי המלחמה. אבל לא בכרם פחות מיכאן, ולא בשאר אילנות. 28 עיין להלן סוטה פ"ז סהי"ח, ספרי שופטים פי' קצ"ה, עמ' 235, ובמקבילות שבירושלמי ושבבבלי סוטה שם. ותנא זה שנה איפוא במשנתנו: כרם רבעי עולה וכו', כרם דווקא, ולא נטע רבעי, 29 וכן פסק הר"מ בפ"ט מה' מע"ש ה"ה. ועיין בירושלמי פ"ה ה"א, נ"ה ע"ד, בבלי ברכות ל"ה א' ובתוספ' ר' יהודה שם. ועיין מה שהאריך בזה הרי"ן אפשטין ז"ל במבוא לנוה"מ, עמ' 14 ואילך. אבל לעניין חיוב רבעי, שנה נטע רבעי, שגם גם שאר אילנות נוהג בהם רבעי, כמפורש להלן.

46. רבן שמעון בן גמליאל וכו'. מדברי רשב"ג כאן לא שמענו את דעתו בשאר פירות האילן, אלא שלא הבדיל בין כרם שיש בו חמש גפנים ובין גפן אחת, ואפשר שלשיטתו התקנה הראשונה היתה לא בכרם אלא בגפנים.

47-48. ומחלק ממנו לשכניו וכו'. חוזר לדברי הת"ק, וכפירוש בעל ח"ד. וכן בירושלמי למשנתנו: התקינו שיהא עולה לירושלם מהלך יום לכל צד. אף הן מחלקין אותו לקרובין ולשכינין ולמיודעין. אפילו דבר קל היה מעטר את השוק. כלומר, מכיוון שהיו צריכין למכור אותו בזול (עיין להלן), הרי היו מחלקין את הרבעי לקרובים ולידידים, ומ"מ מה שנשאר היה מעטר את השוק.

48-49. אין בזה עיטור השוק וכו'. כלומר, אם מתירים לו למכור את הפירות לשם עיטור השוק, 30 עיין מ"ש בבאור המשנה לעיל שו' 44. הרי אין כאן עיטור השוק, מפני שכולם יודעים שהוא רבעי וירצו לקנותו בזול (עיין לעיל פ"ד שו' 41 ומש"ש), ואף הוא יעדיף יותר לחלק אותו בין קרוביו וידידיו ולא יביא אותו לשוק. ולפיכך אמר ר' שמעון שהבעלים פודים אותו בירושלים כשער הזול, והפירות מתחללין, וממילא יוכל למכור אותם כחולין ויעטר בהם את השוק.

49. ודמיו נאכל מעשר שני. כ"ה בד. ובכי"ו בטעות: מעשר עני. והנכון בכי"ע: ודמיו נאכלין כמעשר שיני, ומה שקנה בדמיו יש לו קדושת מע"ש.