תוספתא כפשוטה על מעשר שני ה:יג

אמ' לו כובס וכו'. כלומר, אעפ"י שאין לאומן חזקה (ב"ב פ"ג מ"ג), אינו אלא כשיש לו עדים שהיתה של אביו, כמפורש להלן. ועיין להלן ב"ב פ"ב ה"ו, ובירושלמי שם פ"ג ה"ה, י"ד ע"א, ובבלי שם מ"ה ב'. ועיין במשנת כתובות פ"ב מ"ב.

40-41. אם יש עדים שהוא של אביו וכו'. עיין במשנת כתובות הנ"ל. ועיין ריטב"א ב"ב מ"ה א', ובמ"מ רפ"ט מה' טוען ונטען.

41. הקדיש סוקרין אותו וכו'. בירושלמי פ"ה ה"א, נ"ה ע"ד: כהדא דתני אילן של הקדש סוקרין אותו בסיקרא וכו', זכר למזבח. כיי דתנינן תמן (מדות פ"ג מ"א) חוט של סיקרא חוגרו וכו'. תני ר' חייא סוקרין עליו בסיקרא הקדש. והברייתא שלנו נסמכת למשנתנו רפ"ה: כרם רבעי מציינין אותו וכו'.

42. בית ע"ז מפחמין אותו וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. והציון הוא להראות שדינו לשריפה, 19 עיין להלן ע"ז ספ"ד (כי"ע ספ"ג), בירושלמי שם פ"ג ה"ג, מ"ב ע"ד, בבלי שם מ"ד א' ור"מ פ"ח מה' ע"ז סה"ו. ואסור ליהנות ממנו, ונותנים בו סימן פחום וכעור.

בית מנוגע וכו'. שדינו בנתיצה לעפר (עיין נגעים פי"ג מ"ג, ולהלן ערלה פ"א סה"ז) נותן עליו אפר מקלה (עיין תס"ר ח"ג סוף עמ' 195 ואילך). ולהלן נגעים רפ"ו (בבלי סנהדרין ע"א א'): מקום היה בגליל שהיו מציינין אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו.

43. מקום הרוג מציינין אותו וכו'. לכאורה משמע שהכוונה לציון לשם מדידה, כדי להביא עגלה ערופה, כמפורש להלן סוטה רפ"ט (ובמקבילה שבירושלמי שם פ"ט ה"א, כ"ג ע"ג, וכגי' שרי"ר עמ' 217): וקוברין אותו ומציינין את מקומו וכו'. וכן פירש במה"פ כאן פ"ה ה"א, ד"ה מקום, עיי"ש מה שתמה על הר"מ. ברם לפירוש זה קשה למה מציינין בדם דווקא שמתייבש בנקל, ולמה לא יציינו בציון קבוע. ולא עוד אלא שלפי העניין כאן משמע שהציון הוא כדי להרחיק בני אדם מן האיסור כשאר הציונים שנשנו כאן. ושמא הכוונה למקום הרוג שפינו אותו לבית הקברות, 20 כגון שנמצא בתוך התחום, כירושלמי נזיר פ"ו ה"א, נ"ו סע"א, ופסקו הר"מ בפ"ח מה' טומאת מת ה"ז. וחוששים שמא יחפרו שם בני אדם, ויתגלה קצת דם שנבלע וייטמאו אם יאהילו עליו, 21 כשיטת הראב"ד בחידושיו לב"ק ה"א ב', הוצ' ר"ש אטלס, עמ' רס"א, ומאירי שם, עמ' 285. והמנהג לחטט אחרי הדם כדי לקוברו עם ההרוג לא נזכר במקורות הקדומים, עיין ב"ח טיו"ד סוף סי' שס"ד. ולפיכך שופכין על מקומו דם צפור, ומציינין אותו בזה, וכשיתייבש הדם האחרון, מכ"ש שיתייבש הדם הראשון. וכבר אמרו להלן (שקלים פ"א ה"ה) שאין מציינין על בשר המת. ופירשו בירושלמי (כאן פ"ה ה"א ובמקבילות. ועיין בבלי מו"ק ה' ב') "שמא יתאכל הבשר וכו' מוטב שיתקלקלו בו לשעה ואל יתקלקלו בו לעולם". ומלמדים אותנו כאן שמציינין על הדם, מפני שאף הציון הוא לשעה.

43-44. בחגירה של אבנים. וכ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל בכי"ר (לפנינו בירושלמי: בחגורה). ובד: בהגירה. ובד"ח "תקנו" ושיבשו: במגירה, במגורה. והנכון כלפנינו. וכן במשנת עירובין פ"ב סמ"ד: ולשאר עושין חגירה 22 משנה שבירושלמי, לו, ערוך ערך חגר ועוד. ובהוצ' שלפנינו: חגורה. וכו'. ופירושה מחיצה, עיין בתוספות עירובין כ"ב סע"ב ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף שם. והסימן הוא כשם שאבן אינה ראויה לזריעה, כן אף מקום עגלה ערופה אסור בזריעה.