תוספתא כפשוטה על מעשר שני ה:יב

אמ' להם אחד אני ראיתי וכו'. בבלי הנ"ל, ר"מ פ"י מה' זכייה ומתנה ה"ו.

37. שהטמין מעות בשידה וכו'. בבבלי הנ"ל: שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר של פלוני הן, של מעשר שני הן, בבית, לא אמר כלום וכו'. והתוספתא קצרה וסמכה על הרישא. והראשונים ז"ל שאלו למה אינו נאמן, והרי עד אחד נאמן באיסורין. ותירצו (חי' הר"ן בסנהדרין שם, והוסיף שכן סובר גם רבינו תם) שמע"ש דינו כממון, שהרי מוציא ממון מחזקת הדיוט לגבוה, עיי"ש. וכמה מן הראשונים 13 מאירי שם, עמ' 127, תלמידי רבינו פרץ ותוספ' הרא"ש כת"י לפי כנה"ג חו"מ סי' רנ"ה, הגהות הטור אות י"ג. ועיין בס' חמרא וחיי שלו, ל' רע"א, ולא גלה שם את מקורו. תירצו שאין עד אחד נאמן באיסורין אלא להקל, אבל לא להחמיר (כלומר, בממון חבירו), שאם לא כן הרי כל אחד יכול לאסור כל מה שביד חבירו. ועיין מ"ש להלן שו' 39. אבל בחי' הר"ן הנ"ל הוסיף שאם אמר העד בפירוש שהאב היה כמעיד וכמוסר צוואה נאמן גם בבית לעניין מע"ש, אלא שסתם בבית אין האב כמוסר אלא כמערים, שלא להשביע את עצמו. ולא מצאתי לו חבר בשיטה זו.

37-38. במקום פלוני בשדה פלנית וכו'. 14 וכ"ה בד ובכי"ע, ובד"ח נשתבש: בשידה. כלומר, במקום המשתמר בשדה (עיין או"ז סנהדרין פ"ג, סי' ס"א). ולפי פשוטו מדברים כאן שהאב היה כמעיד וכמוסר, אבל אם יש לחשוב שהיה מערים הרי אף כאן המעות של היורשין (השלמה סנהדרין פ"ג סי' ז', ומאירי שם עמ' 127). ויש שפירשו (עיין בנימוקי יוסף שם), שמכיוון שהאב האמין לעד וטמן בפניו, ולא חשש שמא יטול לעצמו, העד נאמן מכל מקום, ואין חוששין שמא הערים האב (ועיין בחידושי רבינו יונה סנהדרין שם). אבל מפשוטו של העניין נראה שאין הבדל בין הרישא ובין הסיפא, ופירשו כאן ברישא שיש חילוק בין מערים ומתכוין לעדות, והוא הדין בסיפא. 15 בבבלי הסדר אחר, ושם נתפרש החילוק בסיפא, וכאן נתבאר ברישא, ושתיהן מגלות אחת על השניה, ועיין בכנה"ג הנ"ל אות י'. ועיין מ"ש להלן. ובר"ח סנהדרין שם: כללו של דבר (וכו', כלומר, הסיפא בבבלי שם, ולהלן בתוספתא) כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום. ירושלמי 16 כוונת רבינו הוא לירושלמי סנהדרין פ"ג רה"ט, כ"א סע"ב. ומאמר זה עונה על המשנה שם: אם אמר, הוא אמר לי שאני חייב לו וכו' לא אמר כלום. ולפנינו בירושלמי הגירסא: למסור לו עדות עדותן וכו'. ועיין במה"פ שם מה שדייק מגירסא זו. ובמלחמות להרמב"ן, (שנביא להלן): למסור לו עדות עדותו וכו'. ר' אסי בשם ר' יוחנן אם היה מתכוין למסור להן עדות עדותן קיימת. ומכיוון שברישא שם נזכר גם פקדון הרי ברור שאין עד אחד נאמן בפקדון אפילו אם האב היה כמוסר, ובעל כרחינו אנו אומרים שהדברים מכוונים לסיפא, בהטמין בשדה, ודווקא במתכוין האב לעדות (כשיטת ס' ההשלמה, המאירי ועוד הנ"ל). ואפשר שבשני עדים ג"כ אינם נאמנים אלא דווקא כשכיוון האב לעדות (עיין בשו"ת מהר"מ גאלנטי סי' קכ"ה, ס"ח ע"ג). ועיין במלחמות להרמב"ן סנהדרין פ"ג סי' אלף ה', ובבעל המאור שם ד"ה עד שיאמר בפנינו הודה לו, ובהי' הר"ן כ"ט ב' ד"ה אם, ומ"ש במה"פ לירושלמי פ"ג ה"ח ד"ה אם, והשוה גירסת הר"ח הנ"ל, ומ"ש בה' 16.

39. כל שאין מצוי להם וכו'. כלומר, לבנים, ומצוי למעיד. ובבבלי הנ"ל: כללו של דבר כל שבידו (כלומר, ביד העד) ליטלן דבריו קיימין, אין בידו ליטלן לא אמר כלום. ובתוספ' הרא"ש 17 חמרא וחיי לסנהדרין שם, קל"ב סע"ג מן הספר; כנה"ג חו"מ סי' רנ"ה הגהות הטור אות י"א. תמה מאי מיגו שייך גבי מעשר שני, והרי מחוייב להחזיר להם את המעשר, ואפילו אם יאמר להם שאביהם הפקיד בידו מע"ש, אם ירצו לא יאמינו לו, שאין עד אחד נאמן עיי"ש. ולכאורה נראה שבכל מקום שאין המעות ברשות הבעלים ואינן מצויות להם, נאמן עד אחד לומר שהן של מע"ש, ודינו ככל האיסורין, שלא אמרו שאין אחד נאמן להחמיר, אלא אם החפץ הוא ברשות הבעלים, ואינו יכול לאסור מה שביד חבירו, אבל כשאינו ברשות הבעלים נאמן אפילו להחמיר. 18 ודברי רבינו שאפילו במפקיד מע"ש אין הנפקד נאמן לבניו שהפקדון הוא של מע"ש קשים מאד, שהרי השליש נאמן כשני עדים, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 106. וצ"ע לשיטתו אם מותר לו למסור את הפקדון לבנים, מכיוון שיש להם רשות שלא להאמין לו, ויאכלו מע"ש מחוץ לירושלים. ועיין ירושלמי סוטה פ"ו סה"ב, כ"א סע"א.