תוספתא כפשוטה על מעשר שני ד:ג

7. מערימין על מעשר שני וכו'. במשנתנו פ"ד מ"ד: מערימין על מעשר שני כיצד? אומר אדם וכו'. ופירשו בירושלמי שמערימין עליו לפוטרו מן החומש, מפני שכתוב בו ברכה. ובפיה"מ (תמורה רפ"ה): ותחבולת ההיתר תקרא הערמה, ושאינו להיתר תקרא מרמה.

8. ולשפחתו העברים וכו'. ואעפ"י שאין אמה עבריה אלא בקטנותה, העמידוה בבבלי (גיטין ס"ה א') במעשר דרבנן. ועיין בירושלמי בסוגיין ובמקבילות. ובתו"כ בחוקותי (פי"ב ה"י, קט"ו ע"ב): איש פרט לקטן. או יכול שאני מוציא 9 כ"ה בכי"י רומי (31) בריסלוי ואוקספורד. וכ"ה בילקוט, במדרש הגדול (סוף עמ' 697), בפי' הראב"ד ובמיוחס להר"ש. ובהוצאות שלפנינו: מרבה. בן ט' שנים ויום אחד, ת"ל ואם גאל יגאל. וכתב הראב"ד והמיוחס להר"ש: ויש מי שאומר דלענין פדיון מעשר הלכתא גמירי להו דבן תשע שנים ויום אחד פודה אותו, ואסמכוה רבנן אקרא. ועיי"ש שהעירו על הבבלי בגיטין הנ"ל. ועיי"ש בתוספ' ד"ה ופדו. אבל הר"מ (פ"ה מה' מע"ש ה"ח וה"ט) פסק כמסקנת הבבלי.

8-9. הילך מעות האילו ופדה בהן וכו'. וכ"ה גם בקג"נ. ובמשנתנו הנ"ל: הילך מעות אלו ופדה לך וכו'. 10 וכ"ה בכל ההוצאות ובכל כתה"י שבדקתי, חוץ מקטע אחד של הגניזה, עיין להלן. ולפי גירסת המשנה פירושה שנותן להם את המעות במתנה, כדי שיפדו את המע"ש לעצמם, כלומר, שיתחללו הפירות על המעות שלהם, והם יאכלו את המעות בקדושת מעשר (ואם ירצו יחזירו לו את המעות), והפירות שברשותו חולין. ובירושלמי שם: מה נן קיימין, אם בשאמר לו צא ופדה לי (כלומר, שנותן לו את המעות כדי שיפדה את המעשר לבעה"ב ויחזיר לו את המעות) שלוחו הוא. 11 כלומר, וחייב בחומש, עיין בבלי קידושין כ"ד א'. צא ופדה לך (כלומר, שנותן לו את הפירות ואת המעות שיפדה לעצמו), שלו הן (כלומר, הרי הוא כאילו קבל את המעשר במתנה, שהוא חייב בחומש כשפודהו). אלא כי נן קיימין. בשאמר לו פדה לך 12 כ"ה בכי"ר ובר"ש פ"ד מ"ד בד"ר. וכ"ה בר"מ פ"ה מה' מע"ש סה"ח בדפוסים ישנים ובכל כתה"י שבדקתי, וכ"ה בסמ"ג עשין קל"ו, ר' ע"ג. אבל בהוצ' שלנו בירושלמי: פדה לי וכו'. וכן תקנו בר"ש ד"ח ובר"מ ד"ח (ע"פ הכ"מ). ועיין במה"פ פ"ד ה"ג ד"ה מה. משלך (כלומר, שנתן לו את המעות במתנה, ולא את הפירות, הרי חבירו או בנו פודה לעצמו משלו), פדה לך משלי (כלומר, או כשנתן לו את הפירות במתנה כלהלן, והוא פודה ממעות בעה"ב). ותני כן פדה לך 13 כ"ה בגוף כי"ל, והמגיה תיקן את הכ"ף הסופית ליו"ד. ובכי"ר יש כאן השמטה. משלך, פדה לך משלי, אינו מוסיף חומש. א"ר יוחנן כל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש. אבל בבבלי גיטין הנ"ל מעתיק: הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני וכו'. 14 בגמרא שם מוכיחים מכאן שקטן (אמה העבריה שהיא קטנה) זוכה לאחרים. ולפי הגירסא שלנו במשנה "ופדה לך", הרי אין ראיה ממשנתנו, ולפיכך נדחק הר"ש ושער שהתלמוד לא כיוון למשנתנו אלא לברייתא. אבל לפירש"י שם הכוונה למה שחוזרים ונותנים לו, ועיין בס' משנה ראשונה כאן למשנתנו. ואין ספק שכן גרסו במשנתנו, וכ"ה באמת במשנה בקטע מן הגניזה (לפי פורת לשון חכמים עמ' 166): ופדה בהם את המעשר זה (ועיין גם מאירי קידושין עמ' 185). וכן היה גם לפני הירושלמי, ולפיכך שאלו: מה נן קיימין וכו'. ונוסחאות שלנו של המשנה תוקנו ע"פ פתרון הירושלמי. והנכון הוא בקטע מן הגניזה של המשנה ובפיסקא של הבבלי ובנוסח התוספתא כאן.

9. אבל לא יאמר לו וכו'. וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: ובלבד שלא יאמר וכו'. וכן מעתיקים בר"ש וברא"ש פ"ד מ"ד.

פדה לי בהן וכו'. שהרי הפירות שלו הן, ואם אחר פודה בשביל בעה"ב במעות של בעה"ב, הרי הפירות והפדיון של אחד הם, וחייב בחומש, כמפורש בירושלמי הנ"ל. וכן פסק הר"מ בפ"ה ה"ח.

9-10. אמ' ר' יהושע בן קרחה וכו'. בירושלמי פ"ד ה"ה, נ"ה ע"א, סתם: בראשונה היו עושין כן במעות וכו'. כלומר, כלעיל, וכמשנה ד' בפירקין. וכן במ"ה אמרו: היה עומד בגורן ואין בידו מעות וכו'. ואמרו בבבלי (ב"מ מ"ו א'): טעמא דאין בידו מעות, הא אם יש בידו מעות ליקני להו (כלומר, את המעות) במשיכה ופריק, דהכי עדיף דהוה ליה נכרי. אבל משרבו הרמאים התחילו לזכות את הפירות ולא את המעות.

10. משרבו הרמיין וכו'. בירושלמי הנ"ל: היו נוטלין אותן (כלומר, את המעות) ובורחין. התקינו שיהו עושין בפירות. כלומר, שאין הם כל כך נוחים לתפיסה ולבריחה.

11-12. הרי הן מחוללין על פירות וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. אבל הנכון הוא בקג"נ: מחוללין על המעות שיש לי בתוך הבית. וכן הגיה בח"ד מדעתו. וכ"ה במשנתנו פ"ד מ"ה. ובירושלמי הנ"ל חסר כ"ז.

12. ובלבד שלא יאמר לו וכו'. כלומר, אסור לו לבעה"ב לחלל את הפירות שנתן במתנה, לפני שזיכה אותם למקבל בקניין גמור, שהרי אחרת יתחייב בחומש. (מנחת בכורים, אלא שנדחק מאד לפרש את הרישא לפי גירסת הספרים).

13. עד שיזכם בעל הבית וכו'. כלומר, לא יחלל לפני שיזכה בעה"ב את הפירות לתוך יד המקבל (הנ"ל).

עד שישכור לו וכו'. וכ"ה בד. ובקג"נ ובכי"ע לנכון: שישכיר לו וכו'. כלומר, אם הוא חושש שהמקבל יברח עם הפירות, יכול להשכיר לו את מקום הפירות בגורנו, ולא ימסרם לידו. ובירושלמי הנ"ל: אף על פי כן היו נוטלין אותן (כלומר, אף את הפירות) ואוכלין אותן. התקינו שיהא מזכה לו אחד מעשרה לקרקע, כלומר, ומקנה את הפירות אגב קרקע. וזהו מעין התוספתא כאן (הנ"ל).