תוספתא כפשוטה על מעשר שני ד:ד
Tosefta Kifshutah on Maaser Sheni 4:4 · תוספתא כפשוטה על מעשר שני · free full Hebrew text
Open in the reader →14. מפקיד אדם וכו'. וכ"ה הסדר בד ובקג"נ. ובכי"ע סדר אחר, עיין בשנו"ס.
מעשר שיני שלו אצל חבר וכו'. וכן בד: שלו אצל חברו של דמאי וכו'. וצ"ל: שלו[דיי] (=של וודאי) אצל חבר, ושל דמאי וכו'. וכן בקג"נ: מעשר שני שלודאי אצל חבר וכו'. וכ"ה בכי"ע, ובר"ש וברא"ש טבול יום פ"ד מ"ה. וכן היתה הגירסא לפני הר"מ בפ"ג מה' מע"ש ה"ח. אבל בהשגות שם: בתוספתא במ"ש פ"ד מפקידין מ"ש של דמאי אצל חבר, ושל ודאי אצל עם הארץ וכו', של דמאי אין מפקידין אותו אצל עם הארץ, מפני שמיקל בו וכו'. ולעיל דמאי (פ"ד הכ"ה): מפקידין תרומה אצל ישראל עם הארץ, ואין מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ, מפני שלבו גס בה. והיא כעין סברת הראב"ד. אבל לא מצאתי חבר לגירסת הראב"ד בשום נוסח.
15-16. אפי' חבר אין מפקידין אצלו וכו'. וכן פסק הר"מ הנ"ל. ובהשגות הנ"ל: אבא חילפי בן קרויא אומ' בראשונה היו עושין כן, חזרו לומר אפי' חבר אין מפקידין אצלו, שאי אתה יודע מי עומד אחריו וכו'. ועם כל זה אין דעתי נוחה הימנו אלא במעות שהוא פקדון ארוך, ויש לחוש שמא ימות, ואין ידוע מי יעמד אחריו, אבל בפירות שאינן לזמן ארוך כולי האי לא חיישינן. ולכאורה הברייתא תמוהה, ולמה חיישינן במע"ש יותר מתרומה (עיין לעיל דמאי פ"ד הכ"ח הנ"ל). ונראה שמדברים במע"ש אחר החורבן שאי אפשר היה לאכלו בירושלים, 15 ובא"י לא היו נוהגים לפדות את הכל בשוה פרוטה, כפי שמוכח מן הירושלמי (פ"ד ה"א וה"ב) שבזמן התנאים האחרונים והאמוראים הראשונים היו פודים את המעשר בשוויו. ועיין לעיל פ"ג שו' 62. ועיין גם בחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' כ"ו, הוצ' מרגליות, עמ' 141. ועיין בבאור הגר"א יו"ד סי' רצ"ד ס"ה ו', אות כ'. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בסה"י לכבוד קרויס, עמ' 153 ואילך. והיו מפקידים אותו לזמן ארוך, בתקוה שיבנה הבית, ולפיכך חששו שמא ימות החבר ובנו לא יהא כמותו. ולגירסת הראב"ד לעיל, שמדברים כאן בפקדון של דמאי אצל חבר, הדברים פשוטים יותר, שהרי דמאי אין לו ביעור (דמאי פ"א מ"ב), ויהא ביד הנפקד עד שירקב או עד שיבנה המקדש. ואפילו לגירסתנו שמדברים בוודאי, אפשר שבזמן הזה לא היו מתבערים הפירות אלא נגנזים, כשיטת הר"ש והרא"ש בפ"ה מ"ז. ובכל אופן אנו יודעים מירושלמי תענית (פ"א ה"ד, ס"ד ע"ב) שהיו מפקידין דמי מע"ש לזמן מרובה, 16 לפנינו בירושלמי שם: שמעית עליהון דאינון סרקון. וכבר הראיתי בידיעות החברה לחקירת א"י ש"א ח"ב (תמוז תרצ"ג), עמ' 8 שבקטעים מן הגניזה הגירסא היא: דאינון פרקון, ופירשתי: שהם פדיון [מע"ש]. עכשיו ראיתי שכ"ה בגוף כי"ל של הירושלמי, אלא שהמגיה תיקן: סרקון. ולפיכך הזהירו שמוטב שיגנוז אדם בעצמו את המע"ש, ולא יפקידנו אצל אחר. 17 עיין בס' משנה ראשונה פ"ה מ"ז מ"ש בעניין בעור בזמן הזה לשיטת הראב"ד. ודבריו אינם מוכרחים. ועיין במנחת חינוך מצוה תר"ז.