תוספתא כפשוטה על מעשר שני ד:יא

40-41. מוכר מעשר שני לשם חולין וכו'. כ"ה בד ובכפו"פ פ"מ עמ' תקמ"ח, וכ"ה גם בקג"נ. 33 הכתב מטושטש, אבל המלים "מוכר", "חולין" ברורות, ומשרידי האותיות נראה שגרס כגי' ד. ובכי"ע: המוכר מעשר וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו שאם אין לו כסף לפדיון, מוכר את המעשר לשם חולין בכסף, והוא מתחלל על הכסף, 34 וכפירוש הר"ש והראב"ד (פ"ח מה' מע"ש ה"ז) למשנתנו פ"ד מ"ו. ועיין מ"ש להלן שו' 62. ולא ימכרנו לשם מעשר, מפני שהלוקח ירצה לקנותו בזול, ונמצא המע"ש נפגם ומפסיד. והלכה זו דבוקה לשלפניה, עיין מ"ש לעיל. ובירושלמי (פ"ד ה"א, נ"ד ע"ד): תני אין פודין מעשר שני לשם שני אלא לשם חולין. ר' שאול בעי הגע עצמך שהיו הכל יודעין בו שהוא שני? אפילו כן. ופי' הרש"ס (ס"ג רע"א) והגר"א לפי פשוטו, כמו שכתבנו לעיל. 35 ועיין ברש"ס שם שהביא את התוספתא כאן. וע"ז תמה ר' שאול ושאל, ומה נעשה אם כולם יודעים שהוא שני? והסיק בירושלמי: אפילו כן, כלומר, אפילו כן לא יזכיר שהוא מוכר את המעשר, משום זלזול. 36 ובר"מ ובראב"ד פ"ד מה' מע"ש ה"ד שיטה אחרת בברייתא זו. ופירשנו את כל הברייתות בתוספתא ע"פ שיטת הר"ש, הרא"ש והראב"ד (עיין לעיל הע' 34) ועוד (עיין בתוספ' ע"ז ס"ב ב' סה"ד העלה), שמותר למכור את המעשר אם מתכוין לחללו על הכסף שהוא מקבל. ועיין בס' נועם ירושלמי לב"ק פ"ז, ט"ז ע"א מן הספר.

41. מפני שפוגם את המעשר. בהשגות פ"ד מה' מע"ש ה"ד (והובאו גם בכפו"פ הנ"ל): ולפי התוספתא לא נאמר אלא שלא לפגום את המעשר, מפני שדמי המעשר פחותים מדמי חולין. ועיין מ"ש לעיל בסמוך.

41-42. יש לו חולין ומעשר שני וכו'. כלומר, שהיו לו שתי קופות באחת מהן חולין ובאחת מהן מע"ש ונתערבו לו, ואינו יודע איזו היא של חולין ואיזו היא של מע"ש, ואין לו כסף לפדות את המע"ש בכל מקום שהוא, והוא רוצה למוכרו כדי שיתחלל על הכסף.

42. מוכר ראשון ראשון וכו'. כלומר, אל ימכור את שניהם בבת אחת, אלא מוכר את הראשון ונותן את דמיו באונפלי, 37 בפוזמק, עיין לעיל הערה 28. ואח"כ מוכר את השני ונותן את דמיו באונפלי אחרת. ולוקח את המעות של אחת מהן ומפרישן לשם מעשר, ומתנה אם הן כסף של המעשר הרי שפיר, ואם לאו הדמים השניים מחוללין עליו. והוא צריך לעשות כן, מפני שאפשר שאין כאן חילול כלל (אם במקרה נטל את דמי המעשר), ואם לאו, הרי מחללין כסף על כסף מדוחק. אבל לא יערבב את הדמים יחד, שהרי אם ערבבן, בוודאי יש בידו חולין, ונמצא מחלל כסף על כסף בוודאי. ועיין לעיל פ"ב שו' 19 ומש"ש. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב סוף עמ' 109, והם דברים בטלים.

43. נתנן כולן בכרך נוטל וכו'. כלומר, שהחולין והמע"ש מעורבין ממש בכרך אחד, ואם ימכרם הרי בוודאי יהיו כאן תערובת של מע"ש וחולין, מוכרן ונוטל את הדמים בכרך אחד, ובורר מהם סכום כפי שווי המעשר, ואילו שרוצה מפריש (כגי' כי"ע, עיין להלן) לשם מעשר, ואמרינן הוברר הדבר למפרע שהדמים הללו קבל לשם מעשר (כחכמים להלן שו' 46), ואין כאן חילול כסף על כסף כלל, וכן מוכח מן הירושלמי, עיין להלן.

43-44. אלו שרוצה מוכר לשם חולין וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: אילו שרוצה מפריש לשום חולין ואילו שרוצה מפריש לשום מעשר שני. וזו היא גי' נכונה. וכן בירושלמי ע"ז (פ"ה ה"א, מ"ד ע"ג): היה עושה עמו חצי יום באיסור (כלומר, שהיה עושה עם הגוי חצי יום ביין נסך), חצי יום בהיתר (כלומר, וקבל מן הגוי שכר בעד יום שלם, כיצד יעשה?). היה מוכר חולין ושני בכרך אחד, אי זה שירצה חולין יעשה, ושני יעשה. והכא כן. ועיי"ש בפ"מ שנדחק מאד. אבל הפירוש הנכון הוא בנועם ירושלמי לב"מ פ"ו (ל"ה ע"א מן הספר) שהביא את התוספתא שלפנינו ופירשה כנ"ל, וממנה פשט הירושלמי שיכול לקבל שכר בעד כל היום ולהפריש חציו כדמי איסור ויוליכן לים המלח, והשאר מותר.