תוספתא כפשוטה על מעשר שני א:טו

50. הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: הלוקח בהמה בשוגג וכו'. וכן במשנתנו פ"א מ"ו: הלוקח בהמה שוגג יחזרו דמיה למקומן. מזיד תעלה ותאכל במקום. ואם אין מקדש תקבר ע"י עורה. ופי' המפרשים שאם קנה בשוגג הוא מקח טעות, שהרי לוא היה יודע שהמעות הן מע"ש לא היה קונה בהמה להוליכה לירושלים, משום טרחת הדרך (וגם משום איסור, עיין להלן), אבל אם לקח במזיד אוקמינן אדינא, והלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה. וכן בבבלי קידושין (נ"ה סע"ב): תנו רבנן אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני, 72 ופירש"י (בלשון שני) שמא תכחיש בדרך. ובתוספ' פירשו שמא יגדל עדרים עדרים. ועיין במאירי שם, עמ' 270, ובתוספ' ב"ק צ"ז ב' ד"ה דזבין. ואם לקח, בשוגג יחזרו דמים למקומם, במזיד תעלה ותאכל במקום. 73 בר"מ פ"ז מ"ה מע"ש הט"ז (בכל הדפוסים הישנים עד ד"ו רפ"ד ועד בכלל, וכן בכל כת"י תימן שבדקתי, וכן היה לפני המאירי קידושין, עמ' 270): וכן אין לוקחין בהמה וכו' ואם לקח, במזיד יחזרו הדמים למקומן, בשוגג תעלה ותאכל בירושלים. ובכ"י על קלף (כ"י רבינוביץ): ואם לקח, בשוגג במזיד יחזרו הדמים למקומם, במזיד בשוגג תעלה ותאכל בירושלים. וכנראה שיש כאן תיקון שנכנס מן הגליון. ושמא היתה לפני רבינו גירסא אחרת בגמרא, ופירש במזיד, בשוגג, בזדון מוכר ובשגגת מוכר, עיין מ"ש להלן בדברי ר' יהודה. אבל למה השמיט את דין משנתנו? ומסתבר שיש כאן ט"ס בדברי רבינו, וצריך להפך את הגירסא, כמו שעשו בד"ו ש"י ואילך, וכמו שהגיה המהרי"ק ומרן בכ"מ. וכ"ה בסמ"ג עשין סוף קל"ו, ר' ע"ד. ולכאורה גירסת כי"ו וד ("לזבחי שלמים") משובשת, שאם לקח לזבחי שלמים, מה שייך לומר שוגג ומזיד, הרי לקח בפירוש לשלמים. ברם מדברי ר' יהודה להלן יש לה סיוע, ופירושה שהשגגה היא שנתכוין לקנות שלמים ממעות של חולין, ונתן בטעות מעות מע"ש, ונמצא שלא יצא ידי נדרו (כמשנת מנחות ספ"ז, ועיי"ש בבבלי פ"ב א'), ולפיכך יחזרו דמיה למקומן, 74 שהרי אסור לקנות בהמה ממעות מע"ש מחוץ לירושלים. והוא יקנה בהמה לשלמים ממעות של חולין. אבל אם ידע שהן מעות מע"ש וקנה בשבילם שלמים לשם חילול המעות, תעלה ותיאכל במקום, כדינו (עיין מאירי במקומו עמ' 270 ותוספ' סוכה מ' ב' ד"ה שמא). ודוקא אם לקח בהמה תמימה לשלמים מתחלל המעשר עליה בדיעבד, אבל אם לקח בעלת מום שאינה ראויה להקרבה, הרי אם אף בדיעבד אינה מחוללת, משום גזירה שמא יגדל עדרים עדרים, כמפורש בסיפא, וכחכמים לעיל שביעית פ"ז שו' 17, עיין מ"ש להלן שו' 43–54.

51. בזמן הזה תמות. כ"ה בד ובכי"ע. וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוס' שנץ (לפי שטמ"ק) ב"מ כ"ה ב' ד"ה וחכ"א, וכדין משנתנו הנ"ל. ובבא זו חסרה בבבלי קידושין הנ"ל. ובירושלמי (פ"א ה"ד, נ"ג ע"א) העמידו את משנתנו בשהקדיש בשעת המקדש וחרב המקדש, אבל אם הקדיש אחרי החורבן לא נתפס הלקוח בקדושת מע"ש (עיין להלן פ"ג שו' 48 ומש"ש), והרי כאן מפורש: בזמן הזה. ושמא בקנה לשלמים שאני, שהרי חל עליה הקדש, ודינם כמקדיש בזמן הזה, עיין ירוש' סוף שקלים ובבלי יומא ס"ו א' ובמקבילות שצוינו שם.

במי דברים אמורי' וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.

51-52. בזמן שמתכוין ולקחה וכו'. ופירש"י בקידושין הנ"ל: אמזיד קאי. ולפי גירסת כי"ו וד לעיל עונים דברי ר' יהודה על כל הבבא, כלומר, בד"א שיש לחלק בין שוגג למזיד, בקנה את הבהמה לשם שלמים, אבל במתכוין להוציא לחולין מעות מע"ש, כלומר, שמתכוין לקנות חולין וכו'. ועיין בתוספ' סוכה מ' ב' ובמאירי קידושין עמ' 270 הנ"ל.

53. בין בשוגג בין במזיד וכו'. כלומר, בין שלא ידע שהן מע"ש ונתכוין לקנות חולין בשגגה, ובין שידע שהן מע"ש והוציאן לחולין בזדון, יחזרו דמים למקומן. בשגגה, מחמת מקח טעות, ובזדון משום שאנו קונסים למוכר, עיין בקידושין שם נ"ו רע"ב וברש"י ובתוספ' שם. ופירוש זה לא יתכן אלא לפי מ"ש לעיל, אבל לפירוש רבותינו ז"ל בבבלי צריך לפרש בין בשוגג בין במזיד, בין שהמוכר הוא שוגג בין שאף הוא מזיד. 75 כפי' הריטב"א, שיטה לא נודעה למי ומהר"י בי רב. ועיין ברש"י ובתוספ' שם ד"ה אבל.

53-54. אם היתה בהמה בעלת מום וכו'. בבא זו חסרה בבבלי הנ"ל, והביאוה בר"ש וברא"ש פ"א סמ"ו, ובתוספות קידושין נ"ו א' ד"ה במזיד וברש"ס, ט"ז רע"ב. והראשונים לא העתיקו את המלה "בהמה". וברש"ס: נקבה בעלת מום. ופירשוה בתוספות הנ"ל שבהמת בע"מ שלקחה חוץ לירושלים לבשר תאוה אין המעות מתחללות עליה, משום גזירה שמא יגדל עדרים עדרים, וכחכמים בתוספתא שביעית פ"ז ה"ח, ועיין בבבלי סוכה הנ"ל ובירושלמי כאן פ"א סה"ג, נ"ב ע"ד. ועיין בתוספ' קידושין הנ"ל, אבל אפשר שבבא זו אינה מדברי ר' יהודה.

54. אם היו פירות טמאין וכו'. הראשונים הנ"ל והרש"ס, ט"ז ע"א. והברייתא משלימה את משנתנו (פ"א מ"ה): הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן וכו'. ומפרשת התוספתא שאם היו פירות טמאים לא קנה מעשר.