תוספתא כפשוטה על כלאים ה:כו

53. המת והבהמה וכו'. בכ"י שתי נקודות על התי"ו של "המת", והן כנראה סימן מחיקה. אבל כ"ה גם בס' האשכול הנ"ל ובס' האגור לר"ש ג'מע (סה"י לכבוד גרעץ עמ' 22). וכן בר"מ פ"י מה' כלאים הכ"ו: המת והבהמה שהיו מלובשין כלאים מותר לנושאן על כתפו. ושמא פירושו כפשוטו שמותר להלביש את המת כלאים (דלא כר' ינאי בנדה ס"א ב') ואת הבהמה כלאים, שאין איסור על המלביש אלא כשהלובש חוא בר חיובא, עיין מ"ש לעיל שו' 44. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ד.

והאוהלין. וכ"ה בראשונים הנ"ל. ובירושלמי בסוף מכילתין, ל"ב ע"ד: הסל והשק והקופה מצטרפין בכלאים, אוהלין אין בהן משום כלאים. ופירש בריבמ"ץ (בסוף מכילתין): פי' תחת אחל אחד מותר להיות שם פשתים וצמר זה אצל זה. ופירש כן כדי להשוות אוהלין לסל ושק וכו' לפי פירושו, עיי"ש. ולפי פשוטו [כן פירש הר״ש, עיין באו״ז ח״א ל״ט ע״ג.] פירושו שמותר לישב באהל של כלאים, אע"פ שמגן על עצמו מן הצינה, מפני שאינו דרך לבישה. וכן אפשר לפרש אף סל, שק וקופה שבירושלמי הנ"ל, והיינו שמכסה את ראשו בסל וקופה על גבו, או בסל ושק על גבו, מפני הגשמים, 67 עיין בבלי נדרים נ"ה ב' ולהלן שבת ספ"ה (בד ספ"ו). ועיין בתיו"ט בסוף מכילתין. ועיין בס' משנה אחרונה שם, ונעלמו ממנו לפ"ש המקורות הנ"ל. והם מצטרפים בכלאים מפני שנוגעים בגופו, אבל אם עשה מהם אהל, ולא נגע בגופו מותר. וכן בשו"ת הר"י מיגש סי' קפ"ג: וששאלת אם מותר להכנס באהל שהוא שעטנז לשמור עצמו מן החום, או מן הקור וכו', תשובה השעטנז לא אסרו הכתוב אלא לעניין לבישה והעלאה שיהיו נוגעין בגופו, אבל לשבת תחתיו בלתי שיהיה נוגע בגופו אינו אסור, שאין השעטנז אסור בהנאה. וכ"ה בר"מ פ"י מה' כלאים הי"ב ובטיו"ד ריש סי' ש"א. ועיין בב"י ובברכי יוסף שם. [ועיין גליוני הש״ס לר״י אנגל ביצה י״ד ב'.]

והאכסילון והגרגס. בכי"ע: והכליסים הגרגים. ובד: והאכסלו ("והגרגס" חסר שם). ובס' האשכול הנ"ל: והאכלוסין (בכי"פ: והאלוכסין) הגרגס. ובס' האגור הנ"ל: והאכסילון והגרגם. והנה גירסת כי"ו מתקיימת ע"י ד וס' האגור. ונראה שאין אכסילון אלא אכסלין, אכסנין, 68 על החלפת למי"ד ונו"ן, עיין לעיל הע' 47. ξάνιον, ξάνιν, והוא תכשיט מעין מסרק שהיו הנשים משתמשות בו. ובפירוש מונים אותו הסופרים היונים 69 96 .Pollux V ועיין במלונו של היזיכיאוס ערך ξάνιον. בין תכשיטי הראש של הנשים. ומכיוון שהיו עושים אותו של זהב (הנ"ל), הרי מסתבר שלפעמים היה משובץ בתוך אריג, כדי שלא יזיק לראש. ויגיד עליו רעו, והיא האסטמא שנשנית על ידו. וטיב הגרגס לא נתברר לי. והאסטמא. וכ"ה בד ובראשונים הנ"ל. ובכי"ע: והאיצטמא. ולהלן שבת פ"ד (בד פ"ה) ה"ז: שלשה דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים וכו'. וכ"ה בירושלמי שם פ"ו ה"א, ז' ע"ד, ובבבלי שם נ"ז סע"ב. ועיין במנוה"מ ח"ד עמ' 584. ואיסטמא (ατέμμα) הוא זר שנותנים על הראש. ופירש"י (בשבת שם) שטעם ההיתר הוא, מפני שאין כאן טווייה. ובתוספות פירשו מפני שהיא קשה. ובר"מ פ"י מה' כלאים ה"כ: ציץ של עור או משי וכיוצא בהן שתלה חוטי צמר ופשתן מדולדלין על פני האדם כדי להפריח הזבובין אין בו משום כלאים, שאין דרך חימום בכך. ועיין בכ"מ שם ובאוה"ג שבת עמ' 54 ואילך. [עיין LW עמ׳ 598 ומה״ג שמות עמ׳ 200 הע׳ 3. ומ״ח חנ״ו עמ' 110.]

וקלע ואילון. וכ"ה בד. ובס' האגור הנ"ל: וקלע ואילן. ובכי"ע: וקלא אילן. אבל בס' האשכול הנ"ל עמ' 43: וקלע ווילון וכו', ואית דגרסי במקום קלע ווילון וקלא אילן, והאי לישנא לאו דווקא וכו', וקלע ווילון הוא שאין בו איסור העלאה שאינו עשוי לשם מלבוש בעולם. וכן הגיה הגר"א מדעתו: וקלע ווילון. ונראה שקלע ווילון הם הקלעים שעל גבי הוילון שהוא נתלה בהם, ואין בהם משום כלאים משום שהם קשים, אבל בווילון עצמו יש בו משום כלאים. ובבבלי ביצה י"ד סע"ב: מפני מה אמרו וילון טמא, מפני שהשמש מתחמם כנגדו, 70 עיין הערה שלי אצל שובה בתרביץ שכ"א (תש"י), עמ' 123 (ועיי"ש עמ' 122, הע' 53). אלא בקשין וכו'. אבל בה"ג (ד"ו, ט"ו רע"א; ד"ב עמ' 641): מפני מה אמרו וילון אסור וכו'. והכוונה לאיסור משום כלאים. 71 עיין בתוספ' ביצה שם ד"ה מפני. ואפשר שבא למעט קלע של ספינה שהוא מטמא בנגעים, ויש בו משום כלאים אם מתעטף בה. ובמשנת נגעים (פי"א מי"א): כגון קלע של ספינה ווילון (כלומר, ווילון עצמו) ושביס של סבכה וכו' הרי אלו מטמאין בנגעים.

54. ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול וכו'. עיין במשנתנו פ"ט מ"א. ובשם התוספתא באשכול הנ"ל, בתוספ' מנחות מ"א א', בתו"י יומא ס"ט א' (בהוצ' ראם ס"ט ב'), ברא"ש (על הרי"ף) ה' ציצית ובה' קטנות ה' ציצית סי' ב' ובגליון שם.