תוספתא כפשוטה על כלאים ד:יא

המבריך את הגפן וכו'. בס' יריאים סי' קנ"ד (ד"ו, ע"ט ע"א): ותניא בתוספ' המבריך הגפן באר' וכו' (כל הברייתא עיין להלן). ובס' יריאים השלם סי' ע"ו עמ' 56 נשמט חלק מן הברייתא, עיי"ש. ובמשנתנו (רפ"ז): המבריך את הגפן אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה וכו'. ועיין להלן.

40. מותר לזרוע מיכן ומיכן וכו'. בבלי ב"ב י"ט ב'. ובירושלמי בנוסח הרש"ס (קי"ח ע"א): וכן תני אבל זורע את הצדדין אילך ואילך. והוסיפה הרב בעצמו ע"פ הבבלי (כפי שנראה מלשונו "וכן תני" במקום "ותני כן"). ועיי"ש בסוגיית הירושלמי (פ"ז ה"א, ל' ע"ד) ובמקבילה בב"ב רפ"ב. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' כלאים ה"ז. והעמידוה המפרשים במרחיק ששה טפחים מעיקר הגפן, וכל החשש כאן הוא שלא יכנסו שרשי הזרעים לתוך הגפן הרכה ונמצא מרכיב (כמפורש בירושלמי כאן), אבל מן הצד אין חשש הרכבה 33 עיין בראשונים לבבלי הנ"ל, בה' כלאים להרא"ש סוף סי' ד' ובמלא"ש למשנתנו. ועיין מ"ש לעיל פ"א שו' 27 ושו' 38–39. וכן אין דין הרחקה מן הגפן הקבורה בארץ. ובמה"פ (רפ"ז ד"ה המבריך) פירש שהבריך את כל הגפן בארץ, ואין כאן עיקר נראה כלל.

40-41. ואסור לזרוע על גביו וכו'. בכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות, וישנה בד, בכי"ע ובס' יריאים הנ"ל (ובס' יריאים השלם הנ"ל ג"כ נשמט מעין זה). ובמשנתנו הנ"ל מפורש שאם יש ג' טפחים על גבה מותר לזרוע, והתוספתא סמכה כאן על משנתנו, ובסיפא הביאה מחלוקת רשב"ג בזה.

41. הבריכה שבסלע וכו'. בס' יריאים הנ"ל: הבריכה בסלע. ובכי"ע: הרכיבה בסלע וכו'. ובמשנתנו: הבריכה בסלע, אע"פ שאין עפר על גבה אלא שלש אצבעות מותר וכו'. וזהו כר' יוסי להלן. והעמידוה בירושלמי דווקא בצונמא (בסלע קשה), אבל בסלע רך אסור. ובב"ר ספי"ג (בכי"י ובילקוט, עיין הוצאת תיאודור עמ' 126): שרשי גפנים ותאנים רכים בוקעים בצור. אבל בדפוסים וברוב כתה"י שם, וכן במקבילות חסרה המלה "גפנים".

42-43. רבן שמעון בן גמליאל אומ' וכו'. דברי רשב"ג עונים על משנתנו רפ"ז: המבריך את הגפן בארץ, אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה. ועליה חולק רשב"ג ומביא את מחלוקת ב"ש וב"ה בזה.

43. עשר אמות. וכ"ה בד ובס' יריאים בשתי הנוסחאות. ובכי"ע חסרה המלה "אמות". וכנראה שזו היא הגירסה הנכונה, וצ"ל: עשרה, כלומר, עשרה טפחים, כמו שהגיה הגר"א. וסוברים ב"ש שדין גפן קבורה בארץ כגלויה, ויש לה אויר עשרה כנגדה. 34 עיין בירושלמי פ"ז סה"ב, ל' ע"ד, ובר"ש פ"ז סמ"ב ד"ה אף. ואעפ"י שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ט, י"ד ע"א ובמקבילות, וכן בב"ר הנ"ל ספי"ג ובמקבילות): שרשי חיטה בוקעין בארץ נ' אמה, הרי וודאי שאין בכח השרשים שנתארכו לבקוע לתוך הגפן, ואין כאן חשש של הרכבה כלל.

ששה טפחים. וכ"ה בד. ובכי"ע: עשרה טפחים. ובס' יריאים הנ"ל בשתי הנוסחאות: י' טפחים, וצ"ל: ו' טפחים כלפנינו. וסוברים ב"ה שנותנים לגפן קבורה את עבודתה מכנגדה (למעלה), כמו לגפן גלויה מן הצד. ובירושלמי רפ"ז: אי משום עבודה ניתני ששה? וזו היא באמת שיטת ב"ה על דעתיה דרשב"ג.