תוספתא כפשוטה על כלאים ד:י

34. זמורה של גפן שהיתה מודלה וכו'. פירוש רבינו הלל לספרי כי תצא פי' ר"ל, ר"ש פ"ז מ"ז. והוכיח מכאן הר"ש שאפילו בנטועה ועומדת נאסר עץ הגפן עצמו, כמפורש להלן. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' כלאים ה"ז שהעץ נאסר. וכבר נחלקו בזה הראשונים, עיין בר"ש שם ובראשונים לפסחים כ"ה א', כתובות פ' א' וב"ב ל"ו א'. 26 ועיין בהערת הר"א סופר למאירי כתובות, עמ' 343, הערה ה' (בשם מאירי לב"ב כת"י) ובשטמ"ק לב"ב ל"ו א'. והגר"א ז"ל בבאוריו ליו"ד סי' רצ"ו (ס"ק ג' אות י') הכריע שאין עץ הגפן נאסר. ובס' שערי צדק לבעל חכמת אדם 27 שער משפטי ארץ פ"ד סי' י"א, וציין לו במנחת יצחק כאן. תירץ שבגפן מודלה ע"ג תבואה שאני, והוא יותר גרוע מגפן נוטה. ונעלם מעיני הרב לפ"ש דברי הספרי כי תצא פי' ר"ל: המתיח (בפי' ר"ה הנ"ל: המותח) זמורה של גפן על גבי זרעים אפילו אמה על אמה 28 וכ"ה גם בילקוט שם סוף רמז תתק"ל, ופירושו שאפילו רחוקה ששה טפחים (שיעור עבודת הגפן) מעיקר הגפן. ובפי' רבינו הלל הנ"ל: אפי' מאה אמה. ועיין בספרי הוצ' ר"ל פינקלשטיין, עמ' 263. הגפן אסורה ופירותיה. הרי לך שגם במותח גרידא (עיין במשנתנו ספ"ו) נאסר אף העץ, ולאו דווקא במודלה על גבי תבואה.

אפי' היא מאה אמה וכו'. כלומר, שהתבואה רחוקה מעיקר הגפן הרבה יותר מכשיעור. ועיין גירסת הספרי לעיל. ועיין ר"מ פ"ו מה' כלאים הי"א (לעניין קידוש התבואה), והוא מן הירושלמי ספ"ו.

35. תבואה שנוטה תחת הגפן וכו'. בכי"ע: שנוטה לתוך הגפן וכו'. ובד בטעות: שנטעה תחת הגפן וכו'. ובמשנתנו (פ"ז מ"ז) תבואה שהיא נוטה תחת הגפן, וכן בירק, מחזיר ואינו מקדש. כלומר, אפילו לא החזיר. ופירש ברא"ש שם שהטעם הוא מפני שעיקר התבואה הוא מחוץ לגפן (כלומר, מחוץ לשיעור עבודת הגפן), ולפיכך אינו מקדש. ובגפנים לא איכפת לנו אם התבואה רחוקה מעיקר הגפנים, הואיל והזמורה מתוחה על עיקר התבואה מתקדשת התבואה והגפן כמפורש ברישא, ויש כאן תבואה בכרם, אבל בתבואה וירקות שעיקרם בשדה הולכים אחר העיקר והשורש, ועיין בתוספ' עירובין צ"ב ב' סד"ה גפנים.

35-36. ואינו מקדש הגפנים. כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו: ואינו מקר (צ"ל: מקד', מקדש), ואח"כ יש שם ריוח כבין הלכה להלכה, ומתחיל: הגפנים והירקות שנוטין וכו'. וגירסא זו אין לה שחר, ואעפ"י שגם גירסת ד וכי"ע מגומגמת קצת, מ"מ היא נראית עיקרית. והואיל וברישא כאן שנינו שבזמורה מודלית על עיקר תבואה (כלומר, גפן שנוטה על תבואה) מתקדשת הגפן, אמרו כאן שבתבואה נוטה תחת הגפן אף הגפן אינה מתקדשת.

36. והירקות שנוטין לתוך הגפן וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: שנוטין תחת הגפן וכו'. ועיין מ"ש לעיל. ומלשון הברייתא כאן מוכח שמחלוקת ר"ע ובן עזיי היא בירקות גרידא, אבל לא בתבואה. ובתבואה בן עזיי מודה שיחזיר, עיין להלן.

37. בן עזיי אומ' יספר. בר"ש (פ"ז מ"ז): בן עזאי אומר יספור, כלומר, גוזז במספרים כדתניא (ביצה ל"ד א') אין גוזזין את הירק בתספורת שלו. ולפ"ז לא נחלק בן עזאי אלא בירקות שעליהם נגזזין (עיין לעיל שביעית פ"ב שו' 45), אבל תבואה שאינה נגזזת אלא כשהיא שחת (עיין להלן ע"ז פ"ב סה"ד), והיא נפסדת בגזיזה, לא החמיר בה בן עזיי, ודייה בהחזרה. ומשנתנו פ"ז מ"ז הנ"ל היא כר' עקיבא שאינו מחלק בין תבואה לירק.

היו שרשין יוצאין וכו'. בר"מ פ"ח מה' כלאים הי"א: היו שרשי הגפן יוצאין לתוך הארבע אמות שבין הכרם והתבואה יעקר.

38. שרשי פיאה יוצאין וכו'. בר"מ הנ"ל: היו שרשי התבואה 29 פירש "פיאה" קצה התבואה. ופירוש בעל פ"מ בירושלמי פ"א הנ"ל תמוה מאד. יוצאין לתוך הארבע אמות מותר. ומסתבר פירוש הרש"ס (י"ד ע"ב וק"י רע"א) והרא"ף שהכוונה כאן לעשב הפואה, 30 במלא"ש פ"א מ"ח העתיק מן הר"ש שם בשם הירושלמי: שרשי פואה וכו'. וכנראה שזו היא הגהת הרב בעל מלא"ש, עיי"ש. ונקט עשב זה מפני ששרשיו מתפשטים הרבה מתחת לארץ. 31 עיין מ"ש לעף בפלורה ה"ג, סוף עמ' 271, ועיין דיבמ"ץ שביעית פ"ז מ"ב. ופואה היא rubia tinctorum, אודם הצבעים. ועשב זה כלאים בכרם כחביריו ממיני הצובעים. 32 עיין לעיל פ"ג שו' 49 ואילך ומשנת שביעית פ"ז מ"ב.

39. אפי' למטה משלשה וכו'. בירושלמי (עיין במסה"ת) חסרה המלה "אפילו", ועיין בר"מ הנ"ל ובפ"ו שם סה"ה. ובבאורי הגר"א יו"ד (סי' רצ"ו ס"ק ס"ז אות פ"ח) כתב: "דהאי אפילו ט"ס הוא אלא דוקא למטה מג' טפחים מותר, שאין הכרם אוסר למטה מג' טפחים וכו' ". ברם גם בד ובכי"ע: אפילו למטה וכו', ושמא "אפילו" פירושו כאן: "אף אילו" [עיין ידים פ״א סמ״ג.], כלומר, אף השרשים הללו שהם מתפשטים הרבה (עיין לעיל הע' 31), אף אילו מותרים למטה משלשה.