תוספתא כפשוטה על כלאים ג:ד

17-18. כוורת מכוון ונוף אין מכוון וכו'. במשנתנו (פ"ה מ"א): כרם שחרב וכו' נקרא כרם דל (עיין מ"ש לעיל שו' 11–12). כרם שהוא נטוע ערבוביא, אם יש בו לכוין שתים כנגד שלש הרי זה כרם, ואם לאו אינו כרם וכו'. ולכאורה משמע שהברייתא כאן מפרשת את הסיפא של משנתנו. וכן הכניס הרש"ס בנוסח שלו בירושלמי (פ"ט ע"א) את הפיסקא מן המשנה: כרם שהוא נטוע ערבוביא וכו'. תני הכוורת מכוון וכו'. וכן פירשו גם הר"ש והרא"ש במשנתנו. ברם בכי"ל, בכי"ר ובד"ו (פ"ה ה"א, כ"ט ע"ד) אין שום הפסק בין הסוגיא שלפניה ובין ברייתא זו. ובסוף ההלכה (אחרי המשא והמתן בברייתא זו) אמרו: ואיזהו כרם דל וכו'. הרי לך שעדיין בכרם דל עסיקינן, ושנו את הברייתא שלנו על הרישא שבמשנתנו, ואף שם צריך שיהו הגפנים מכוונות. 21 עיין ר"מ פ"ז מה' כלאים סה"ח, ומ"ש לעיל שו' 11–12. וכן מוכח מן הסדר בתוספתא כאן ששנו את ההלכה בכרם מעורבב להלן שו' 23. ולפ"ז מוכח שברייתא זו דבוקה לשלפניה, ובכרם דל עסיקינן. אבל פשיטא שעצם הדין אינו משתנה, וההלכה שלנו שייכת בין ברישא ובין בסיפא, ולפיכך העתיקה הר"מ בפ"ז מ' כלאים ה"י (אחרי שפסק את ההלכות בכרם דל ובכרם מעורבב): היו העיקרים 22 הכוורות, הקורות, עיין בעה"ש ערך כורה, עמ' 208, בהערות תיאודור לב"ר, סוף עמ' 138, ובאהצו"י שביעית, עמ' 3. מכוונין והנוף אינו מכוון הרי זה כרם. הנוף מכוון וכו'.

19. העבו ונעשו מכוונות וכו'. וכ"ה הסדר בד (אלא ששם בטעות: סיעתו ונעשו וכו'), בר"מ ובירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע בטעות: כיצד ידוע אם מכוון וכו', ובסוף ההלכה: העבן (צ"ל: העבו) ונעשו מכוונות וכו'.

20-21. אם היו כולן נוגעות בחוט וכו'. בירושלמי הנ"ל: מביא חוט ומותח. אית תניי תני מבפנים, ואית תניי תני מבחוץ. א"ר יונה מאן דאמר מבפנים - בתוך טפח, מאן דאמר מבחוץ - צריך שיהא נוגע בהן. ובר"מ הנ"ל: מביא חוט המדה ומותח מזו לזו.