תוספתא כפשוטה על כלאים ג:יג

52. האירוס והקיסום ושושנת המלך. וכ"ה במשנתנו ספ"ה. ופירשו בירושלמי: האירוס. אירסיה. 45 כלומר, ארוסא, שושן ברא, Iris, עיין פיה"ג לאהלות פ"ח מ"א, עמ' 87. ועיין מ"ש לעף בפלורה ח"ב, עמ' 2 ואילך. הקיסוס. קיסוסא. 46 κισσός, Hedera Helix, והוא קיסוס החורש, צמח מטפס, שחור או לבן. ועיין סוכה פ"א מ"ד ואהלות פ"ח מ"א ובפיה"ג הנ"ל. ושושנת המלך. קרינטון. ובמראה מקום בגליון ד' קרוטושין הגיהו: קרינון, והעירו על הנוסח היוני שבס' בן סירא מ', ג' (ל"ט, י"ד) κρίνον, ובתרגום הסורי שם: שושנת מלכא. 47 ונסמך עליו לעף במלונו של קרויס למלים שאולות מלשון יון ורומי, עמ' 540. ועיין מ"ש בפלורה שלו ח"א, עמ' 229. ותיקון נכון הוא. וכן מעתיק בריבמ"ץ פ"ה סמ"ח: "ירושלמי וכו' ושושנת המלך קרינון, לשון יוון שושנה קרינון".

52-53. מיני זרעים ואינן כלאים בכרם. במשנתנו הנ"ל: וכל מיני זרעים אינן 48 במשנה שבירושלמי נשמטה המלה "אינן". ובשנות אליהו ספ"ה החזיק בנוסחא זו. אבל לא מצאתי לה קיום בשום מקום. כלאים בכרם. ומוכח מלשונה שיש עוד מיני זרעים שלא נשנו כאן, וכולם אינם כלאים. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' כלאים הי"ט. 49 אבל עיין בפיה"מ להר"מ ערלה פ"א סמ"ו ומ"ש להלן הערה 52. ברם במשנה כת"י פרמה: מין זרעים, אינן כלאים בכרם. ובקטע מן הגניזה: [ושושנת] המלך 50 אחרי מלה זו יש ריוח מטושטש, ואינו נ"ל שהיה כתוב שם "וכל". מין זרעים, ואינו וכו'. והוא כלשון התוספתא כאן. וגירסא זו אפשר לפרש בשתי פנים. א'. שיש כאן נתינת טעם, למה אינם כלאים, מפני שהם מיני זרעים, 51 במשנת אהלות פ"ח מ"ה: חוץ מן הירקות שמנו. וכוונתה למ"א שם: האירוס והקיסוס וירקות חמור ודלעת יונית. ולפ"ז כללו אף את האירוס והקיסוס בירקות. ושמא אין כאן אלא לשון בני אדם אגב ירקות חמור ודלעת יונית (עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 16 ד"ה ובמשנתנו בשם הירושלמי). ומכאן שכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם, וכגירסת רוב הספרים במשנתנו. ב'. מין זרעים, כלומר, אעפ"י שהם מין זרעים מ"מ אינם כלאים בכרם. ומכאן שכמה מיני זרעים כלאים בכרם. וכן בהשגות הראב"ד פ"ה מה' כלאים הי"ט (על דברי הר"מ הנ"ל שפסק שמיני זרעים אינם כלאים בכרם): א"א נ"ל טעות הוא זה, והעיקר כך הוא, האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים 52 ועיין במהרי"ק שם. ועיין בר"מ לעיל שם ה"ג וה"ו ובהשגות וברדב"ז שם. ועיין מאירי קידושין, עמ' 199, ומ"ש בס' השלמה לברכות, עמ' 17. ואינן כלאים בכרם, והטעם לפי שאין מקיימין מהן, ויש כמו כן במיני דשאים שאינן כלאים בכרם, לפי שאין מקיימין מהן. וכן הוא בתוספתא. וברור שרבינו גרס במשנתנו כגי' כתה"י הנ"ל. ואשר לראייתו מן התוספתא לא עמדו המפרשים ז"ל על כוונתו. וברור שרבינו גרס כאן כגי' כי"ע (עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ה סוף שו' 9), וגרס (שו' 51–52): מין זרעים הרי זה כלאים בכרם וכו' ושושנת המלך מין זרעים ואינן כלאים בכרם וכו' מין דשאין הרי הן כלאים בכרם וכו' מיני דשאים ואינן (כגי' כי"ע, ר"ת והירושלמי) כלאים בכרם. הרי לך ברור מן התוספתא שהמלים "מין זרעים" אינן נתינת טעם למה אינן כלאים, אלא שיש מיני זרעים ומיני דשאים שאינם כלאים, אבל כמה מהם הם כלאים. ובר"ן חולין ריש פרק ראשית הגז ד"ה וכר"י בן בתירא: לאפוקי שאר זרעוני גינה שאין נאכלין, דומיא דקנבוס ולוף, 53 הוא לשון הרמב"ן חולין פ"ב ב', עיין להלן. שאינן כלאים בכרם, כדתניא בתוספתא הארוס והקסוס ושושנת המלך מין זרעים ואינן כלאים בכרם וכו'. ומוכח שהוא סובר שזרעוני גינה שאינם נאכלים אינם כלאים מדאורייתא אבל הן אסורין מדרבנן, כמפורש ברמב"ן (חולין פ"ב ב'). ובמנחות (ט"ו ב'): קנבוס 54 עיין במשנתנו כאן ספ"ה, מחלוקת ר' טרפון וחכמים. ולוף אסרה תורה, שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי. ופירש הרב ר' חיים כהן (לפי תוספ' ר' פרץ, עיין בשטמ"ק שם) שהכוונה היא, מדרבנן הוא אסירי, בתמיה, והרי הכל הוא מדאורייתא. ויש שפירשו שהכוונה לזרעים הנאכלים (ודלא כפירוש הרמב"ן והר"ן הנ"ל) ואסורין מדרבנן, אבל תבואה אסורה מדאורייתא, שהרי מפורש בכ"מ שתבואה אוסרת בכרם. 55 ועיין באור חדש ונחמד לגמרא שם בשנות אליהו כאן פ"ז מ"ז, אבל הוא מיוסד על ההנחה שאף בזרוע מעיקרא אין הגפנים נאסרות בהשרשה (עיי"ש), והוא בניגוד לשיטת כמה מן הראשונים. ועיין מה שהאריך בס' שונה הלכות על בה"ג, ל"ד ע"א ואילך. ובשו"ת הראב"ן (ריש סי' נ"ג) מביא קושיית חתנו ר' שמואל (בר' נטרונאי) על סוגיית מנחות הנ"ל שאמרו שם: שאר מינין 56 כן היתה גירסתו בגמרא שם, עיין בהערת הר"ש אלבק במקומו. מדרבנן אסורין וכו', והרי מוכח מכמה מקומות שגם תבואה אוסרת. 57 בריא"ז (לפי ס' מעט דבש הוצ' ששון, עמ' ל"ו, ושלטה"ג קידושין ספ"א): ויש מגדולי החכמים שאומרי' שחמשת מיני תבואה אינן אסורין עם החרצן משום כלאי הכרם אלא מדברי סופרים ואפילו בארץ, וקנבס ולוף אסורין עם החרצן מן התורה כמו מחמשת מיני תבואה, כמו שמבואר בפרק הקומץ, וכן ביאר שם מז"ה. והדברים מגומגמים מאר, ויש כאן סתירה מיניה וביה. ועיין בהגהות ר"א שיף לס' יריאים השלם סי' שפ"ט, עמ' 410, הע' ה'. ופירושו דחוק מאר. ושמא צ"ל בריא"ז: שאומרי' [שחוץ] מחמשת מיני תבואה וכו', כלומר, זרעים שאינם מחמשת מיני תבואה. והשיב לו: "ובינותי בספרים, ועיינתי במשנת כלאים ובתוספתא ומצאתי כי מיני זרעים אינן אסורין בכרם זולתי קנבוס ולוף". כלומר, מיני זרעים גרידא אינם אוסרין, אבל לא תבואה. ומכאן משמע ששאר זרעים לכל הפחות אסורים מדרבנן, כמפורש בבבלי הנ"ל. ובס' הישר לר"ת סי' תכ"ה, מ"ב ע"א, פירש שזרעים הנאכלים גרידא אסורים מדרבנן (חוץ מה' מיני תבואה ולוף וקנבוס שהם אסורים מדאורייתא), אבל זרעים שאין מקיימין כמותם מותרים אף מדרבנן, כמפורש במשנתנו הנ"ל, והוסיף: "וכן מצינו בתוספתא ר' מאיר משום רבו". ונראה שצ"ל: "האיר' קשום (=קסוס) וכו'". ונראה מדברי הראב"ן ור"ת שלא מצאו שום חילוק בין לשון המשנה והתוספתא בבבא זו, וכן נראה מדברי הריבמ"ץ והר"ש (פ"ה מ"ח) שהביאו את התוספתא ולא פירשוה.

53. מיני דשאים הן כלאים. בד: מיני דשאים הרי הן מיני כלאים, ובכי"ע: מין דשאין הרי הן כלאים בכרם. וכ"ה ברמב"ן ור"ן חולין ס' רע"א ובר"ן שם פ"ג סוף סי' תשפ"ג. ואין דברי ר' דוסתאי דבוקים לרישא.