תוספתא כפשוטה על כלאים ב:ד

15. אין מותר לעשות ביניהן וכו'. בכי"ע: אסור לעשות ביניהם וכו'. ובמשנתנו (פ"ב מ"ז): שלו חטים ושל חבירו חטים מותר לסמוך לו תלם של פשתן 15 מפני שמוכח שהוא לבדיקה, משום שאין דרך בני אדם לזרוע פשתן תלם אחד בלבד, או מפני שמזיק לתבואה, עיין בפי' הרא"ש. ולא תלם של מין אחר. ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. ופירשו בירושלמי שר"ש מתיר גם במין אחר מפני שאין אדם חובש דבר שאינו שלו. אבל בנידון הברייתא כאן, אף ר' שמעון מודה, שהרי שתי השדות שלו הן. ועיין בפיה"מ להר"מ שפירש את דברי ר"ש שלא כהירושלמי.

בפשתן מותר מפני שרוצה וכו'. עיין במשנתנו הנ"ל, ובזה כ"ע מודי מפני שהתלם הוא בסוף שדהו.

16. ובלבד שיהא תלם מפליש וכו'. בפי' הרש"ס, ל"ב סע"ב: ובתוספתא מפרש דהאי תלם של פשתן לא שרי בסוף השדה אלא דוקא שיהא מפולש מראש השדה ועד סופו.

16-17. ר' ליעזר בי ר' שמעון וכו'. כשיטתו לעיל שו' 3, עיין מש"ש.

17-18. ר' אומ' מותר אדם וכו'. וכ"ה בד. וכן היה לפני בעל פ"מ. ובכי"ע: ר' יוסי אומ' מותר לעשות וכו'. ובירושלמי (פ"ב ה"ח, כ"ח ע"א): תני מותר הוא אדם לזרע וכו'. ובמשנתנו (פ"ב מ"ח): אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. ובירושלמי שם: מהו חריע. מוריקא. 16 ומוריקא כאן הוא קורטמא (ולא כרקום), עיין פלורה של לעף ח"א, עמ' 396 ואילך. ועיין מ"ש להלן מע"ש פ"א שו' 40 ושו' 47. כיני מתניתא אין מקיפין, הא לסמוך סומכין וכו'. ופירש לנכון ר' יונה בר"ג שאין הירושלמי מגיה את משנתנו אלא מפרש שסומכין כאן פירושו מקיפין, כלומר שנוגעין ומחוברין זה בזה, 17 כמו "אם אינן קשורות אעפ"י שמוקפות" במשנת שבת פי"א מ"ה; תורמין מן המוקף, וכדומה. אלא שנתקשה בלשון הירושלמי. ועיין מ"ש להלן. ומשנתנו אסרה להקיף חרדל וחריע לשדה תבואה, מפני שאין החרדל מזיק לתבואה, 18 כפירוש הר"מ בה' כלאים ספ"ג וכפי' הרא"ש במקומו, וחזר בו רבינו ממ"ש בפיה"מ כאן. ורבותינו פירשו לשיטתם, בזורע בין שדהו ובין שדה חבירו. ולשיטת התוספתא והירושלמי (עיין מ"ש לעיל שו' 5) מדברים בשדה עצמו כפשוטה של משנתנו, ולא התירו לסמוך מין לשאינו מינו אלא כשיש היכר שהן שתי שדות, אבל להקיף אסור, שהרי הזרעים נוגעים ממש, והכל נראה כשדה אחת. ואסור להקיף ולסבך את החרדל ואת החריע בתבואה. ור' אומר כאן שמותר לזרוע שורה של חרדל וחריע בתוך שדהו, מפני שהשורה ניכרת בהפסק עומקה ואין כאן הקפה, ודין שורה כדין שתי שדות (עיין בריש פירקין כאן) שאסור להקיף, ומותר לסמוך.

18-19. כמה הוא ארך השורה וכו'. בירושלמי הנ"ל: ובלבד שיעשה אורך שורה אורך עשר אמות ומחצה על רוחב מלואו. ובפ"מ שם הגיה את הירושלמי ע"פ התוספתא, ומחק את המלים "על רוחב מלואו" שאם יש כאן עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה הרי יש כאן בית רובע. ובפי' הרש"ס כתב: על רוחב מלואו. נראה בעיני לפרשו כמלא התפשטות עלי החרדל או החריע, כדרך שמתפשטין עליו ותו לא. וכן פירש גם את משנתנו פ"ג סמ"ג. 19 ובפיה"מ להר"מ שם פירש מלואו מלוא התלם, עומק החפירה. ועיין להלן שו' 48–49. ובירושלמי (פ"ב הי"א, כ"ח רע"ב) משמע שמלואו הוא ששה טפחים. ובר"ש למשנתנו הנ"ל פירש: אורך ששה טפחים ורוחב מלואו, כלומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה. ושמא גם כאן הכוונה על מלואו של סתם תלם שהוא הקטן שבתלמים. 20 ועיין במשנתנו רפ"ג. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ג מה' כלאים הי"ב, וצ"ל לשיטתו שסתם עול הוא החצי מעול השרוני, עיין לעיל שו' 3–4 ומש"ש.