תוספתא כפשוטה על כלאים ב:ה

19. אין מקיפין חרדל חריע אלא לחיסית וכו'. ירושלמי הנ"ל וכו'. ועיין בר"ש פ"ב מ"ח. וכן בפי' הרש"ס שם (ל"ד ע"ב): מפרש בתוספתא דמס' תרומות פ' דג טמא (פ"ט ה"ג) אלו הן מיני חסיות הלוף והשום וקפלוטות והבצלים (עיין מש"ש), אבל לשאר ירק דלאו חסיות לא, וכ"ש תבואה. 21 בכי"ע כאן: אלא לחרסית וכו'. וכן נשתבש שם לעיל תרומות פ"ט שו' 12, עיין מש"ש. וטעמו של ר"מ הוא שהחרדל והחריע מזיקים לחיסיות, ומוכח שדעתו לבדוק את הקרקע וסופן ליעקר.

20. ר' יהודה אומ' לכל מקיפין וכו'. וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל, ומשנתנו כר' יהודה. ועיין להלן.

20-21. חוץ מן התבואה. וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע: ר' יהודה או' לכל מקיפין חריע וחרדל. ר' שמע' או' לכל מקיפין חרדל חריע חוץ מן התבואה. והמלים "חוץ מן התבואה" נכנסו שלא במקומן, והן שייכות לדברי ר' יהודה (כגי' כי"ו, ד וירושלמי), אבל ר' שמעון סובר שלכל מקיפין חרדל וחריע (וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ובכי"ו ובד נשמט מאמר ר' שמעון בטעות), וחוא חולק על משנתנו וסובר שהם מזיקים גם לתבואה.

21-22. לערוגיות קטנות של ירק מקיפין אותן וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל: ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע. ומלשון הברייתא מקיפין "אותן" משמע שרשב"ג סובר שבערוגות קטנות של ירק מותר להקיף אותן בחרדל וחריע מכל הצדדים, כלומר, לחבוש אותן, מפני שבאופן כזה הם בוודאי מזיקים לירק, ולא נזרעו אלא לבדיקת הקרקע. ברם בכי"ע חסרות המלים "של ירק", וכן לא היו גם בירושלמי כת"י שלפני הרש"ס, אלא שהגיה ע"פ הדפוסים, שכן כתב (ל"ד סע"ב): ה"ג ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן וכו', ויש ספרים דגרסי ערוגות קטנות (כלומר, ואינם גורסים של ירק), וכן גריס רבנו שמשון ז"ל (פ"ב מ"ח). ויש להוסיף שגם באו"ז (ח"א ה' כלאים סי' ערב, ל"ח ע"ב) חסרות מלים אלו. ולפ"ז מדבר רשב"ג בכל ערוגות קטנות.

22. סומך שורשי אילן שיבשו וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד: הסמוך לשורשי אילן שיבשו וכו'. ובירושלמי (פ"ב ה"ח, כ"ח ע"א): גריד זרוע מהו שיציל את הירק? ר' שמואל בש"ר זעירא שמע לה מן הדא, וסומך לשרשי אילן שיבשו, לא אמר אלא יבשו הא לח אסור. ופי' הרש"ס: יבשו דמינכר, אבל לחין לא, דמיחלף ולא מינכר, והוא הדין גריד דזרוע כדרכו וכו'. ומכאן משמע שמחמת האילן עצמו אין חילוק ומותר לסמוך זרעים וירקות לשרשי אילן לחים. ועיין בתוספ' קידושין ל"ט סע"א ומ"ש לעיל פ"א שו' 27.

שהן גבוהין עשרה טפחי'. וכ"ה בכי"ע. ובד: מעשרה טפחים, ופירושו שכל אחד מהן הוא עשרה טפחים (מעשרה, עשרה טפחים). 22 אבל אם השרשים היבשים הן פחות מי' טפחים, לא בלבד שאין מפסיקים אלא עולים אף למדת בית רובע, עיין ר"ש פ"ב מ"י ד"ה אכילת הגפן בשם יש מפרשים. וכן הביא באגודה שם (קפ"ח ע"ב) בשם ר"י. ועיין גם במלא"ש שם. ועיין להלן שו' 27 ומש"ש.

23. שאין נופו גבוה מן הארץ וכו'. במשנתנו (פ"ב מ"ח): וסומך וכו' לאילן שהוא מיסך על הארץ. ומפרשת התוספתא שצריך שלא יהיה נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים, כמשנת עירובין (פ"י מ"ח), ומוסיפה שמותר לזרוע אף תחתיו מין אחר. וכן הביאו מכאן בריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש למשנתנו הנ"ל, או"ז ח"א ה' כלאים סי' רע"ג, ל"ה ע"ב, והרש"ס, ל"ה ע"ב, ל"ו ע"א. ועיין בפיה"מ להר"מ סמ"ח.