תוספתא כפשוטה על דמאי ח:טז

40. מעשרותיהם מעשרות כלכלה בחברתה. וכו'. בכי"ע יש כאן ריוח ונקודה בין "מעשרות" ובין "כלכלה", וצוקרמנדל התחיל הלכה חדשה במלים "כלכלה בחברתה וכו'", והיא ט"ס בכי"ע, וצ"ל כמו שהדפסנו, וכ"ה במשנתנו פ"ז מ"ו.

40-41. נוטל עשרים תאינים מאיזו שירצה. וכן מעתיקים בריבמ"ץ, בר"ש וברא"ש (פ"ז מ"ו). ופירושו שאינו יכול להפריש ממקום אחר, אלא נוטל עשרים תאנים מאחת מהם בבת אחת, או עשר מכל אחת. וכן מפרש בפיה"מ להר"מ ובחיבורו ספ"ז מה' מעשר. וכן משמע בירושלמי פ"ז רה"ז. אבל הר"ש בתחילת דבריו רצה לפרש אחרת. ועיין במלא"ש סמ"ו מ"ש בשם ר"י אשכנזי, וצ"ע שלא שמו לב לתוספתא. ועיין בירושלמי הנ"ל ה"ו ובתוספות תמורה ד' א' ד"ה ואתמר.

41. בזו מאה ובזו מאתים וכו'. כ"ה בד ובירושלמי רה"ז הנ"ל. ובכי"ע בטעות: בזו מאתים ובזו מאתים וכו'.

אם מן הקטנה הוא נוטל וכו'. כל הברייתא משובשת, וקשה לפרשה. ונראה שלא אמרו שנוטל עשרים מאיזו שירצה 33 וכפירוש שכתבנו לעיל שו' 40–41. אלא בששתיהם שוות, שאינו יכול להפריש מזו על זו, שהרי אם מפריש מן הראשונה על השניה, כבר אינו יכול להפריש מן השניה על הראשונה, מפני שהוא מן הפטור על החיוב. אבל אם היו בראשונה מאה תאנים ובשניה מאתים, מוטב להפריש מן הקטנה על מאה תאנים שבגדולה, ומן המאה הנשארת של הגדולה שהוא טבל מפריש על הקטנה. אבל אם מפריש מן הגדולה תחילה, הרי נפטרה כל הקטנה, ושוב אינו יכול להפריש ממנה על הגדולה. ולפיכך מפריש ממנה על שתיהן כאחת. וכן בר"מ ספ"ז מה' מעשר: מוציא מעשר שתיהן מאחת מהן, או מעשר כל אחת מהן ממנה אם היו שוות (שהרי אינו יכול כאן להפריש מאחת על חברתה) ואם היתה אחת גדולה מחברתה מפריש מן הקטנה מעשר הגדולה (כלומר, כנגד הקטנה) ומן הגדולה (כלומר, מן הטבל המשואר) מעשר הקטנה. וע"פ זה אפשר לפרש את הברייתא שלנו בדרך מתקבלת על הדעת.

41-42. נוטל אחת עשרה. כ"ה בכי"ע ובד ובירושלמי הנ"ל. ומכאן שאינו מפריש על כל הגדולה אלא על מאה שבה בלבד, וכמו שפירשנו לעיל.

42. ואם מן הגדולה נוטל את כולה ולא השלים. אין לזה ביאור, ומן הירושלמי מוכח שנסתרסו כאן הבבות, וצריך לגרוס כאן את הסיפא (שו' 43–44): "נוטל את כל הש[ל]שים. מכאן ואילך לפי חשבון", כלומר אם נוטל מן הגדולה תחילה הרי שוב לא יוכל להפריש מן הקטנה ולפיכך נוטל את כל הש[ל]שים, והיינו מעשר בעד הקטנה והגדולה יחד. ומכאן ואילך לפי חשבון: כגון אם היו מאתים ושש מאות כשנוטל מן הקטנה תחלה, נוטל ממנה עשרים ושתים, ואם נוטל מן הגדולה תחילה נוטל שמנים כנגד שתיהן וכו'.

42-43. אם מן הקטנה נוטל נוטל שש עשרה. בד: חמש עשר, וצ"ל: אחת עשרה, כמו ברישא.

43. ואם מן הגדולה נוטל נוטל את כל הששים וכו'. כבר אמרנו לעיל שהוא שייך לרישא, ושכן מוכח מן הירושלמי, וכאן צריך לגרוס את הרישא בתיקון קטן (כפי שמוכח מן הירושלמי, עיין להלן): ואם [ל]שן (=לשם) הגדולה, נוטל את כולה ולא השלים. כלומר, מכאן מוכיחה הברייתא שאם ישנה קטנה וגדולה והוא נוטל מן הקטנה לשם כל הגדולה, פעמים שאפילו נוטל את כולה אינו משלים, ולפיכך כשנוטל מן הקטנה על הגדולה אינו נוטל אלא כנגד הקטנה. וכן בירושלמי ה"ז: נוטל עשרים תאנים מאי זו מהן שירצה וכו', עד כדון בשוות (כלומר, דין זה הוא רק בששתי הכלכלות שוות). היו בזו מאה ובזו מאתים? אם לשם מאה (כלומר, שנוטל מן הקטנה לשם מאה שבגדולה) הוא נוטל אחת עשרה, אם לשם מאתים (כלומר, אבל אם רוצה לתרום על כל המאתים שבגדולה) הוא נוטל ש[ל]שים תאנים (כלומר מפריש על שתיהם בבת אחת, שהרי אם יפריש על המאתים שוב לא יוכל להפריש מן הגדולה על הקטנה). בזו מאה ובזו אלף וכו', אם לשם אלף הוא נוטל, אפילו הוא נוטל את כולה אינו משלים.