תוספתא כפשוטה על דמאי ח:יז

45. נוטל שתי תשיעיה ותשיעיה תשע. עיין גי' ד ומ"ש לעיל סהט"ו. ובירושלמי (פ"ז ה"ז, כ"ו ע"ג): מי שיש לו כלכלה והוא מבקש לעשרה נוטל שני תישועין ותישוע של תישוע, שהן עשר מעשר [ראשון] ותשע מעשר שני. 34 כלומר, שהרי ממאה תאנים הוא נוטל תשע עשרה תאנים, נמצא שעל 81 תאנה מפריש 1+18, דהיינו 1/81+2/9 של 81. ויאמר תשע עשרה? 35 כלומר, ולמה נקטה הברייתא לשון מופשט. א"ר זעירא דברי חכמים וחידותם. 36 כלומר, הברייתא לא כיוונה לעישור של מאה תאנים מהם ובהם, אלא כיצד מעשר מאה תאנים מלבר, וכמו שמפרש הירושלמי בעצמו. הרוצה להכניס מאה תאנים מתוקנות לתוך ביתו הרי זה נוטל על כל תאינה ותאינה שני תישועין ותישוע על של תישוע, שהן עשרים ושלש תאינה ארבעה תישועין 37 כ"ה בנוסח הרש"ס, ולפנינו בטעות: אמר. [ו]תישועו של תישוע. 38 שני תישועין של מאה תאנים הן עשרים ושתים תאנים ושני תישועין של תאנה. ותישוע של תישוע למאה תאנים הוא 100/81, כלומר תאנה שלמה ועוד 19/81 של תאנה. נמצא שיש לנו ביחד כ"ג תאנים ושני תישועין (18/81) ועוד 19/81 (1/81+18/81) של תאנה, דהיינו ארבע תישועין ותישוע של תישוע. ועיין בהשמטות לשטמ"ק תמורה (נדפסו אחרי המסכת) ד' א' סוף אות ט'. וצ"ע.

בין שהטבל מרובה על החולין וכו'. בפ"ז מ"ז שנינו: מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחד, כלומר, אם נתערבו לו מאה טבל למעשרות ומאה חולין, ואין לו תבואה להפריש ממנה על התערובת, נוטל מן התערובת מאה ואחד, ונמצא שיש לו במה שנטל לכל הפחות אחת טבל ודאי. והוא קובע תשע מעשרות בכל התערובת, 39 עיין בתוספ' אנשי שם למשנתנו. ואחת במה שנטל, ועושה אותה תרומת מעשר על הכל, ומוכר מה שנטל לכהן (חוץ מאחת שנותן לו בחנם), ושאר הצ"ט מותרות. ומוסיפה כאן התוספתא שבזה אין הבדל, בין שהטבל מרובה על החולין ובין שהחולין מרובין על הטבל, נוהג כדלהלן. ועיין בס' משנה ראשונה למשנתנו, ופירושו קשה מאד.

46. נוטל את כלה חולין וכו'. צ"ל: את כל החולין וכו'. ובירושלמי למשנתנו: 40 נשמט לפנינו, וישנו בב"מ רפ"י, וחלק ממנו מעתיק הר"מ בפיה"מ למשנתנו ובנוסח הרש"ס. "א"ר יוסי אם אומ' את נוטל מאה, אני אומר כל החולין עלו בידו, ונמצאו אילו בטיבלן, אלא נוטל מאה ואחת כדי להפריש (תרומה ו)תרומת מעשר מן הטבל". ועיין לעיל פ"ה הי"ב ומש"ש. ולפיכך אמרה הברייתא כאן שנוטל כשיעור כל החולין ומוסיף כדי תרומת מעשר שבטבל, ונמצא שיש במה שנטל לכה"פ שיעור טבל ודאי כדי לעשותו תרומת מעשר על כל התערובת. ואין הבדל בין טבל מרובה על החולין ובין חולין מרובין על הטבל, ובלבד שינהוג כנ"ל. ועיין הגירסא והפירוש אצל הרש"ס, קכ"ב סע"ב.

46-47. בין שהמעשר טבל מרוב' וכו'. במשנתנו הנ"ל: מאה חולין מתוקנין מאה מעשר (כלומר, מעשר טבל טבול לתרומת מעשר) [שנתערבו] נוטל מאה ועשר וכו'. והברייתא שלנו שנתה את ההלכה הכללית והמופשטת, וכמבואר להלן.

47-48. כדי תרומת מעשר שבמעשר טבל. כלומר, מוסיף על שיעור החולין שנטל כדי תרומת מעשר שבמעשר, כדי שיהא בטוח שיש בחלק שנטל טבל וודאי כשיעור תרומת מעשר על כל המעשר, וכדלעיל.

48. מאה מעשר ושמונים טבל נוטל וכו'. בירושלמי פ"ז סה"ט: מאה טבל ותשעים מעשר וכו'. והנכון כגי' הרש"ס (קכ"ד ע"ב) בתוספתא: ק' מעשר וצ' טבל וכו', ותערובת זו חייבת באחת עשרה חסר עישור אחד תרו"מ, והיינו עשר למאה מעשר, ואחת חסר עישור לתשעים טבל. ונמצא כשנוטל תשעים שיש בידו לכל הפחות תשע מעשר (ואפשר שאין בידו יותר מזה, שמא כל הטבל עלה בידו) ואם יפריש אותם לתרו"מ יחסרו לו עוד שתים פחות עישור, ולפיכך מוסיף אותן על התשעים, כדי שיהא בטוח שיש בידו לכל הפחות אחת עשרה פחות עישור מעשרות, כדי לעשותן תרו"מ על הכל. (ע"פ הרא"ף לירושלמי).