תוספתא כפשוטה על דמאי א:כה

69. ודנין. וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה מלה זו. ובירושלמי הנ"ל: ווירינון. ובכי"ר שם: ווי דנין. ומתקבלת השערת ר' בנימין מוספיה (ערך ירינון) שהגירסא הנכונה היא בירושלמי, ואין ווירינון אלא ואירינון, כלומר, ושמן אירינן, ἴρινον, שמן ששמים בו את פרח האירוס (עיין להלן כלאים פ"ג רהי"ג ומש"ש) - משחת האירוס. ולפ"ז פוטרין ב"ה כל שמן ערב מן הדמאי, חוץ משמן ורד ושמן האירוס. ומכאן משמע שהורד והאירוס לא היו מפסידין לגמרי את השמן מאכילה. 46 ועיין שביעית ספ"ז ובירושלמי שם. ועיין מ"ש לעיל, שו' 66 סוף ד"ה שמן ערב. ולפיכך מחייבין אותו ב"ה בדמאי, אעפ"י שמשתמש בו לסיכה, ודינו כשמן שהגרדי סך באצבעותיו.

64. וקמח לעשותו מלוגמא ורטייה. והקמח נמאס בתוך המלוגמא (μάλαγμα). והיא מלוגמא היא רטיה, אלא שהראשון יונית והשני עברית. ועיין ר"מ הנ"ל.

וחייב בודיי. שהרי טבל ודאי אסור בהנאה של כילוי (עיין לעיל ה"כ ומש"ש).

65. פטורין מן הודיי. כלומר, לכ"ע, שהרי כבר נמאסו ובטלן. ובירושלמי הנ"ל מקשה: הכא את אמר פטורין מן הודאי, והכא (כלומר, ביין למורייס) את אמר פטורין מן הדמאי. ומתרץ: כאן על גב גופו הוא בטל 43 כלומר, היין אינו נמאס בתוך המורייס, שהרי הוא שותהו, ואינו בטל אלא על גב גופו. והסיגנון הוא באשגרה מסוף פירקין שם. וכאן (כלומר, ביין לקילור) כיוון שהוא נותנו הוא בטל.

66. ושל ודיי שנתן לתוכו עורות וכו'. דינו כמלוגמא הנ"ל, שכבר נמאס הקמח ובטל.