תוספתא כפשוטה על דמאי א:כד

59. הלוקח יין וכו'. ר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ח. ועיין ערוך ערך אלונתית.

לתוך המורייס. מורייס (muries) הוא ציר שהיו מכינים אותו מקרבים של דגים שהיו מטילים יין לתוכו. וברש"י שבועות (כ"ג רע"א): אניגרון ואכסיגרון וכו' ורגילין לתת לתוכו יין כדתניא בתוספתא דדמאי או תרומ' (כ"ה בד' פיזרו) יין לתוך אניגרון ואכסיגרון. 38 וכנראה שממנו שאב הר"ש סיריליאו (שביעית קכ"ג ע"ב) שכתב: אניגרון, דדרך ליתן בו יין כדתניא בתוספתא דמס' דמאי. ושמא היה לפניו כאן בתוספתא: יין ליתן לתוך המורייס ולתוך אניגרון ואכסיגרון. 39 ועיין רש"י יומא ע"ו סע"א וברכות ל"ה ב' ומ"ש להלן תרומות פ"ט סה"ו וסה"י.

59-60. ויין לעשות אילנתית. לפי המקורות שלנו הוא יין שנותנין בו שמן, 40 עיין בבלי שבת ק"מ א', ע"ז ל' א', ולהלן בתוספתא תרומות פ"ט ה"ז ומש"ש. והוא, כנראה, οἰνανθίς שהיה לו אותו מובן כמו οἰνάνθινον. ועיין בהוספות לעף אצל קרויס LW עמ' 52.

60. וכרשנין לעשותן טחינין. כ"ה בכל נוסחאות התוספתא והבבלי. ובירושלמי: קטניות לעשותן טחינין, וכן העתיק בר"מ הנ"ל. ומשניהם היו נוהגים לעשות טחינין. וכן להלן תרומות פ"י ה"ה: קטניות של תרומה אין עושין אותה טחינין. ר' שמעון מתיר בכרשינין (ועיין מש"ש). וכרשינין הם כמין פולין שחורים (Vicia Ervilia), 41 עיין מ"ש ר"ע לעף בספרו פלורה ח"ב, עמ' 483 ואילך. וטחינין הם קטניות או כרשינין טחונים כקמח, ששמים בהם תבלין ודבש. ובבבלי שם מוסיף: עדשים לעשות מהם רסיסין. והיא היא. וכן בירושלמי נדרים ספ"ו, מ' סע"א: [הנודר] מן העדשים אסור באשישים וכו', טלופחין מקליין וטחינן ומגבלן בדבש וכו', אילין אינון אשישין שאמרו חכמים. ובכפו"פ פכ"א עמ' תנ"ד: גם נמצאים אתנו בארץ כנען שני מיני משקים שהם מתוך גסותם לא יתערבו זה בזה אלא לזמן מרובה, כגון דבש תמרים, ואוכל עשוי מהשומשמים ונקרא טחינה, והוא מין ממיני מתיקה. ושמא אין עניינו לכאן, עיין מ"ש דלמן בספרו ארבייט אונד זיטטע אין פאלאסטינא, ח"ג סוף עמ' 302 ואילך. ור"ש מתיר בכרשינין מפני שעיקרן מאכל בהמה. 42 עיין ד"מ פ"א מה' טומאת אוכלין ה"ט ופ"ב מה' תרומות ה"ב וברדב"ז שם. ומכאן למדנו שכרשינין חייבין גם בדמאי.

חייב בדמיי וכו'. כלומר, אעפ"י שמשנה את האוכל מברייתו, מ"מ נהנה ממנו אח"כ באכילתו, ואין הוא דומה ללוקח שמן לסוך בו את הכלים.

60-61. הן עצמן פטורין מן הדמיי. בירושלמי (פ"א ה"ג, כ"ב ע"א) מוקים לה כרבי שסובר (עיין להלן תרומות פ"ט ה"ו ומש"ש) שאם נפל יין של תרומה לתוך המורייס, המורייס אסור לזרים, מפני שהיין בעינו הוא, ומן הדין אם קונה מורייס מן עם הארץ היה צריך לעשר דמאי, מחמת היין שבתוכו, אלא שזו היא מן הקולות שבדמאי. אבל לר"א בר"ש הסובר שאם נפל יין של תרומה למורייס בטל ומותר לזרים, הרי הקונה מורייס מע"ה אפילו וודאי פטור מלעשר. ועיין להלן. ובבבלי חולין: מפני שהם תערובת, ולא גזרו על תערובת דמאי. וכ"ה בר"מ הנ"ל.

61. יין ושמן ליתן על גבי חטטין. להלן תרומות פ"ט הי"ד (ובמקבילות): ומי שעלו בו חטטין סך את השמן, ואינו סך יין וחומץ, ששמן דרכו לסוך ויין וחומץ אין דרכו לסוך. כלומר, אין דרכו של אדם בריא לסוך יין, אלא רק לחולה, ולפיכך אסור בתרומה. וכאן חייב בדמאי, שהרי מכל מקום גופו נהנה. והר"מ לא העתיק הלכה זו.

62. ור' שמעון בן לעזר פוטר. רשב"א סובר שלא גזרו בקונה לסיכה למכה, מכיוון שעצם ההלכה ששתייה כסיכה אינה מחוורת (עיין ירוש' מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב ובמקבילות), ואפילו ביוה"כ מותר (לפי הברייתא בבבלי יומא ע"ז ב') לסוך שמן ע"ג חטטין, לא גזרו עליה בדמאי. ואפשר שרשב"א חולק גם על שמן שהגרדי סך באצבעותיו (עיין במשנה בסוף פירקין, ובתוספתא להלן). ואפשר שבגרדי מ"מ נהנה, אבל שמן ע"ג חטטין אינו נהנה כלל מן הסיכה, אלא רק מונע את הצער.

63. הלוקח כרשינין לעשותן טחינין וכו'. אולי צ"ל: ועשאן טחינין, כלומר, אם לקח את הכרשינין לאכילה כמות שהן, ואח"כ נמלך לעשותן טחינין ג"כ פטור מן הדמאי, אעפ"י שכבר נתחייב, מפני שרשב"א סובר שלא גזרו על תערובת הדמאי כשנשתנה מברייתו, אבל בוודאי חייב. ודווקא במורייס שנתן בו יין פוטר ר' שמעון בן אלעזר מן הוודאי מפני שכבר בטל, אבל לא בטחינין.