תוספת יום הכיפורים פב

פגי שביעית אין לאו דאורייתא ומלקות דאורייתא אלא מכת מרדות וכבר ביאר רש"י והריב"ש בתשו' סי' פ"ז דאיסור אכילת פגי שביעית הוא מפני שאוכלן בוסר ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ומ"מ צריכין אנו למודעי מה טעם לדמות חטא משה שאמר שמעו נא לפגי שביעית י"ל דתוכחת אינו ראוי לעשותו אלא בשעת מיתה כמ"ש רש"י ר"פ דברים וכן עשו יעקב ויהושע ושמואל ודוד יע"ש ומשה אמר במשנה תורה ממרים הייתם ולא נענש דהיה תוכחת בזמנו סמוך למיתתו אבל מה שאמר שמעו נא המורים שלא הי' סמוך למיתתו דימה לאכילת פגי שביעית וקרוב לזה מצאתי ביפה תואר דויקרא פ' אמור דק"פ ע"ב ומא' זה הביאו המ"ר פ' אמור ופ' חקת יע"ש:

מפרסמין את החנפים מפני חילול ה' כו' פירש"י ובשוב צדיק מצדקתו סיפיה דקרא ונתתי מכשול לפניו. וק' מה בא ללמדנו י"ל דבא לאפוקי שלא נאמר דרישיה דקרא הוא ובשוב צדיק מצדקתו כלומר דתוהא על הראשונות הקב"ה ימציא לו חטא וזש"א ועשה עול ונתתי מכשול לפניו דנמצא דסיפיה דקרא מתחיל מועשה עול לזה בא רש"י ולימד לנו דסיפיה דקרא מתחיל מונתתי מכשול וטעמו משום דעול משמע מזיד ומכשול משמע שוגג והקב"ה אינו ממציא לאדם חטא מזיד אלא חטא שוגג והיינו כמו שכתב מהר"ם אלשי"ך ריש פרשת ויקרא דשוגג אינו בא לידי אדם צדיק משום דאין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים אך מי שעשה עון מזיד מכאן והלאה יבא לידו חטא שוגג וזה ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול דהיינו עון מזיד אמר הכתוב בסיפיה דקרא דהקב"ה יפרסמנו ע"י כי ונתתי מכשול דהיינו שוגג כדי שיפשפשו עליו ויכירו את מעשיו תחטא עון במזיד ועשה עול ודו"ק. תשובת המוחלטין מעכבת הפורענות ואפילו לאחר שנחתם גזר דינם וצריך לומר דאתיא כר"י דאמר בר"ה דף ח"י יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין ודו"ק:

שלות רשעים סופה תקלה כלומר כדאשכחן בדור המבול כמ"ש בפרק חלק דף ק"ח ת"ר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה כו' ודו"ק:

והרבנות מקברת את בעליה פי' רש"י שנאמר וימת יוסף כו' עיין דרשא זו פ' הרואה דף נ"ד גם רפ"ח דפסחים אומר ר"י אוי לה לרבנות שמקברת בעליה יע"ש ודו"ק:

רב כי הוה נפיק לדינא כו' ופי' רש"י לישא עונש חטא שמא ישגה בדין כו' וכן פי' גבי הלואי שתהא ביאה כיציאה בלא חטא וקשה דאמרינן בסנהדרין דף ו' ע"ב שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם כו' אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ופי' בחדושי מהר"ש פ"ק דסנהדרין דף פ"ב ברעות נפשאי לקטלא שהיה ירא שירדפנו חוק החייב ואמר וריקן לביתיה עייל דאסור לקבל שכר מן הדין ואמר הלואי שתהא ביאה כיציאה ר"ל שיהיה ביאתי לביתי ריקן כיציאה ולא אפסיד גם מכיסי דדיין שטעה בשקול הדעת חייב לשלם מביתו ואע"ג דרב נטל רשות ומומחה הוה ואינו משלם לא החזיק עצמו במומחה גם לפטור עצמו משום נטילת רשות כיון דמדינא חייב ודו"ק:

דף פ"ז ע"א כי הוה חזי כו' אמר אם יעלה לשמים שיאו פי' רש"י וכל זה אומר שלא תזוח דעתו עליו ונראה לי דטעמא משום דאמרי' פ"ו דפסחים דף ס"ו כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת כדאשכחן בהלל גם בירושלמי פרק מצות חליצה ובמ"ר פ' וישלח מייתו עובדא דלוי בר סיסי יע"ש ודו"ק:

רב זוטרא כי הוו מכתפי ליה כו' כי לא לעולם חוסן וכו' פר' זה היה אומר שלא תאמר כיון דזקן מופלג היה למה היה מטריח עצמו שיוליכוהו לביה"מ בשבתא דרגלא דהיינו ל' יום קודם הרגל דהוו שואלים בה' הרגל והיה אומר כי טעם הליכתו משום דכתיב כי לא לעולם חוסן דכונת הכתוב על הרב הממונה על הצבור שיזהר להרביץ תורה בעוד יכולת בידו שאם לא עכשיו אימתי וזהו כי לא לעולם חוסן כלומר החוזק והכח להרביץ תורה ולכן כל מה שיוכל אדם להשתדל להרביץ תורה יעשה ועיין בפי' רש"י משלי סי' כ"ז ודו"ק:

שאת פני רשע לא טוב להטות צדיק במשפט דריש תיבת טוב למעלה שאת פני רשע לא טוב ולמטה וטוב הוא להטות צדיק במשפט וכן פירש"י משלי סי' ח"י:

טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים כו' וכן אמרו בפ"ה דשבת בשם רשב"א. אך ק' ממה שאמרו פ"ק דר"ה ופרק קמא דקדושין ופ"ק דסוטה על מה שאמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום מה ת"ל היום כו' ללמדך כו' י"ל דלעולם פחתו למשה ואהרן כמה שנים מיהו מתו ביום שנולדו משום דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים דומה למ"ש בשבעה באדר נולד ובשבעה באדר מת אי נמי הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים אותם שני דורות שנגזרו עליו בשעת לידה מיהו היה ראוי משה ואהרן שיוסיפו להם כמה שנים ואלו לא חטאו לא הגיע זמנם ליפטר דהיה הקב"ה רוצה להוסיף על שנותיהם ובשביל שחטאו לא הוסיף ודו"ק:

כמה בנים היו לאהרן כו' אלא שעמד להם זכות אביהם. ק' דהכתיב בפרשת עקב ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ופי' רש"י זה כילוי בנים כו' והועילה תפלתו כו' הרי דעונש בני אהרן היה גם על מה שעשה אהרן העגל ותפלת משה הצילם וה"ק הכא שזכות אביהם הצילם י"ל דתפלת משה היתה שיעשה הקב"ה בשביל אהרן וזהו תיבת גם דכתיב ואתפלל גם בעד אהרן ר"ל שהתפלל שגם בזכות אהרן ינצלו בניו והועילה תפלתו. וא"ת הא אמרי' בפרק חלק דף ק"ד ע"א אבא לא מזכה ברא, י"ל שאני הכא דעיקר עונש נדב ואביהוא היה על חטא אביהם אהרן שעשה העגל ע"כ זכות אהרן הצילם א"נ הא דאמרינן אבא לא מזכה ברא היינו בלא תפלה וכן תירצו התוס' פ"ק דסוטה דף י' גבי דוד שהביא לאבשלום לעוה"ב ע"י תפלה יע"ש ודו"ק:

הרבה בנים היו לכנען כו' סמיכה זו של טבי לא ידענא דהרי עבד היה עד יום מותו כדתנן פ"ב דברכות וכשמת טבי עבדו כו' י"ל דהסמכה היא שנקרא כשר כדתנן התם כשר היה גם פ"ב דסוכה מצינו שנקרא ת"ח ע"ש במשנה וכתב התוס' שם בשם הירושלמי דהיה מניח תפילין יע"ש ודו"ק:

כל המזכה הרבים אין חטא בא ע"י כו' במס' יבמות דף ק"ט ע"ב כתבו התוס' ד"ה מהו דתימא אית ליה תימה דאמרי' פרק בתרא דיומא כו' וע"ק לר"י הרי אחר כו' יע"ש ויש לעמוד אמאי הוצרכו להקשות מכח ההיא דיומא והלא זו היא משנה אבות פ"ה ויראה דממתני' לא קשיא דהו"א דמזכה את הרבים היינו לכל ישראל כדתני סיפא משה זכה וזיכה את הרבים אבל מי שמזכה ליחיד או יחידים חטא בא ע"י ובכן לא הוה קשה מידי דביבמות לא איירי במי שלמד תורה לכל ישראל אלא ליחיד או יחידים וכן ההיא דאחר ל"ק מידי אך מכח הא דיומא דמפרש טעמא הרב בגיהנם ותלמידו בג"ע דהיינו תלמיד יחיד והכי משמע מהאי דמוכח לה מדכתיב כי לא תעזוב נפשי לשאול כלומר לא תעזוב לבא לידי עבירה שאלך לשאול כדי שלא תתן את חסידך שהוא תלמידי לראות שחת שיצטרך לבא לגיהנם להצילני משם וכן נמי משמע ממ"ש בסיפא וכל המחטיא את הרבים ואמרינן טעמא שלא יהא הוא בג"ע ותלמידו בגיהנם שנא' אדם עשוק כו' אלמא דמשום נפש א' הוא עשוק באופן דמכח הא דיומא שמעינן דמזכה את הרבים לאו היינו כל ישראל אלא אפי' מזכה לב' או ג' מקרי רבים כההיא דתנן בגיטין כל נדר שידעו בו רבים וכן הנודר ע"ד רבים וכן חטאת גזולה שלא נודעה לרבים דהני כולהו הוו ב' או ג' וכיון שכן פרכי שפיר התוס'. והשתא ניחא מאי דמקשו המפרשים במתני' דאבות דברישא תני אין חטא בא על ידו ובסיפא תני משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו דרבים דרישא הוו יחידים ורבים דסיפא הוו כל ישראל. עוד אפשר לומר דממתני' דאבות לא הוה ק"ל לתוס' משם דהיינו מפרשים כדפי' בס' מדרש שמואל המזכה את הרבים אין חטא בא ע"י הוא בדרך טבע דיבוש ויכלם לחטוא משום דיאמרו ראו האיש המדריך לארץ ולדרים עליה איך הוא חוטא ומתני' איירי בטבעו של עולם ברוב בני אדם אבל לעולם יש יחידים דלא יבושו ויכלמו ואף על גב דמזכים הרבים הם חוטאים אבל כיון דפירש תלמודא דטעמא הוי משום סייעתא דשמיא כדמוכח לה מקרא דלא תעזוב שלא יאמר כו' פרכי שפיר התוס' ועיין ברצוף אהבה סי' קע"ג ובדרשות מהרי"ט דף רל"ד ע"ב ודו"ק:

אחטא ויוה"כ מכפר כו' לימא מתני' דלא כר' כו' אפי' תימא ר' אגב שאני ובזה יובן מש"ה בפ' אמור וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יוה"כ הוא גם בפ' אחרי מות וכל מלאכה כו' כי ביום הזה כו' כלומר לא תעשה מלאכה על סמך דיוה"כ מכפר לשאינם שבים דאגב שאני ודו"ק:

עבירות שב"א למקום כו' א"ה אימא סיפא כו' איכא למידק מאי פריך א"ה אימא סיפ' דמשמע דלפי' דקס"ד דפילול הוא ל' פיוס ואלהים קדש הוא ניחא והיכי הו"ל מ"ש ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו והא כיון דבשב בתשובה איירי ודאי דנמחל לו ותו אמאי במסקנא הוצרך לפ' סיפי' דקרא והלא סיפ' דקרא ל"ה ק"ל אלא למאי דתריץ דאלהים דיינא ועי' בס' מאור עינים ותאוה לעינים באריכות ונראה דר' יוסף מפרש מ"ש המשנה עבירות שבין אדם לחבירו כו' עד שירצה את חבירו ר"ל עד שישאל מחילה מחברו פעם א' וב' וג' ולא סגי לי' אפי' ששב בתשובה ושאל פעם א' מחילה מחבירו אפ"ה אין מתכפר לו עד שירצה את חבירו כלומר שיעשה כל טצדקי עד שירצהו ויאמר לו מחול לך אז הקב"ה מוחל לו ביוה"כ וזהו משמעות המשנה שאמרה עד שירצה את חבירו כלומר דלא סגי לו אלא כשיכפר לו חבירו וישאר מרוצה מחבירו ואהא פריך מדכתיב אם יחטא איש לאיש וקס"ד דהכי פירושו אם יחטא איש לאיש ושאל ממנו מחילה אע"ג דחבירו לא מחל לו הקב"ה מפללו ומפייסו ומכפר לו ואם לה' יחטא איש ושאל ממנו מחיל' ואעפ"כ לא ישאר הב"ה מפוייס בתשובה גרידא דהיא עבירה חמורה מי יתפלל לו כלומר מי יכפר עליו זולת ה' ולפירוש זה הוה ק"ל על מתני' דאמרה דצריך לרצות את חבירו כלומר שצריך שיהיה חבירו מפוייס ומרוצה ולא סגי בלאו הכי ומדכתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים משמע דבעבירות שבין אדם לחבירו כיון דשאל ממנו מחילה אע"ג דלא נתפייס חבירו הקב"ה יכפר לו וזה הוא ופללו אלהים דדריש פללו לשון פיוס ואלהים קדש ר"ל דהקב"ה יכפר עליו אע"ג דלא כיפר לו חבירו ומשני מאן אלהים דיינא ומסתמא פללו הוא לשון משפט וקרא ה"ק אם יחטא איש לאיש הדיין ישפוט ביניהם ואהא פריך אימא סיפא ואם לה' יחטא מי יתפלל לו ופירש"י וכי אין שלוחים הרבה למקום ליפרע ממנו וקשה אמאי לא פריך גדולה מזו דהיכי אפשר לומר דאמר עלי