תוספת יום הכיפורים פג

לבניו אם לה' יחטא איש מי ישפטנו בשביל המקום והלא הוא בא להוכיח ואומר להם אם יחטא האדם אין לו מי שישפטנו ותו' ק' ודקארי לה מאי קארי לה איך ס"ד הך פי' שאין לו הבנה בסיפא דקרא י"ל דה"ק קרא אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים כלומר החוטא סומך דהדיין ישפוט ביניהם ולא יעניש אותו יותר מכדי רשעתו משא"כ אם לא הדיין שופט אלא היה הדין דהנעלב ינקום נקמתו הי"ל לחוש לחוטא שמא יענישהו יותר מכדי רשעתו אבל כיון דהדיין שופט ביניהם סומך החוטא על זה דהדיין ישפוט ביניהם אבל אם לה' יחטא איש מי יתפלל לו מי ישפטנו בשביל המקום הקב"ה הוא השופט וינקום נקמתו ממנו לפי שקול אל דעות כמה נזיקין גרם לו לעולם באותו חטא והמקשה דחה הך פירושא דאלהים דיינא ופלול לשון משפט משום דה"ק ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו דמשמע קצת דאין מי שישפטנו בשביל המקום והלא הרבה שלוחים למקום להפרע ממנו ולכן מסיק דהק"ק אם יחטא כו' ופללו כלומר דשאל מחילה לחבירו ופייסו וא"ל מחול לך ופללו חוזר לאיש החוטא דמפייס לנעלב עד שנאמר מפוייס ומלבד שנפייס חבירו עדיין נשאר חטא קל וצריך שהאלהים ימחול לו ויתודה לפני ה' על מה שחטא לחבירו וזהו ופללו אלהים ותיבת ופללו נדרשת למעלה ולמטה כדפרישית ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו כלומר אם לה' יחטא וישוב בתשובה ויכפר לו ה' קצת להקל מעליו העונשים לעשות זדונות כשגגות מי יוכל לפייסו שימחוק החטא לגמרי ולא די שלא יענישהו אלא יתן לשב טובה ואריכות ימים אין דבר זה תלוי באחרים אפי' האב על הבן דקי"ל אבא לא מזכה ברא ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומ"ט דע"י זה נשאר הקב"ה מפוייס לגמרי לתת לשב טובה ואריכות ימים ואפשר דלזה כיון רש"י במ"ש כך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם כלומר דעלי היה מוכיח לבניו שלא יסמכו עליו שיתפלל בעדם כי אין הדבר תלוי בו אלא הדבר תלוי שיעשו תשובה ומע"ט ועוד אפשר דכיון רש"י דלפירוש' קמא דאמר המקשה מעיקרא דמקרא משמע דא"צ לרצות את חבירו הוא דוחק כיון דעלי בא להוכיח את בניו שהיו חוטאים גם בחטא שב"א לחבירו איך היה א"ל קולא זו דאם יחטא איש לאיש א"צ לרצות את חברו אלא אלהים ימחול לו וכ"ש לפי' התרצן דמשני אלהים דיינא דקשיא דלא הוי תוכחת אבל לתירוץ המסקנא דמפרש אם יחטא איש לאיש צריך לרצות את חבירו ולא סגי בלאו הכי א"ש דכך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם מב' רעות שהיו בידם מחטא שבין אדם לחבירו ומחטא שבין אדם למקום ודו"ק והר"ב כלי יקר דף קנ"ג כתב בזה באריכות והקשה על מ"ש רש"י בפי' הכתוב ופללו לשון משפט כמו ונתן בפלילים אלהים דיין דזה הוא פי' תמוה דלא כמסקנא דגמרא ומתוך מ"ש לעיל לתת סברא לתרצן דמשני מאן אלהים דיינא וישבתי הפ' לפי שיטתו א"ש ואף על גב דהקשו עליו וחזר לפרש פי' אחר בפסוק לפי שיטת המקשה השיבו תירוצא אחרינא ותי' א' לא נדחה מכל וכל דהא לא גרסי' אלא בגמרא דידן אלמא דתי' א' לא נדחה לגמרי ולכך הביאו רש"י בכתוב ויש פנים ליישבו כדפרישית ודו"ק:

א"ר יצחק כל המקניט את חבירו כו'. וק"ק למה הזכיר מקניט לחבירו גבי ערבות ונראה דהכתוב בא לרמוז מ"ש בפ' הזהב דף נ"ח גדולה אונאת דברים מאונאת ממון ולכן אמר דבעינין הממון הפיוס הוא בנקל כשיתן לו פסת יד אבל כשחרף לחבירו והקניטו בדברים לא סגי ליה כשישאל ממנו מחילה אלא צריך להרבות עליו רעים ומ"ש אפי' בדברים לאו למימרא דדברים קילי מממון אלא ה"ק ל"מ אם הקניט לחבירו ע"י שחבל בו אלא אפילו לא חבל בו והקניטו בדברים צריך לפייסו ולהרבות עליו רעים כדכתיב ורהב ריעיך והאי ריעיך מלא יו"ד כדפי' רש"י לרמוז שיפייסנו בג' שורות של בני אדם משלשה שלשה ועמו הרי יו"ד ומשמע דסדר שאלת המחילה כך הוא דבתחלה ילך הוא לבדו לפייס חבירו ואם לא רצה להתפייס מביא לו שלשה בני אדם לחלות פניו שימחול לו ואם לא נתרצה מביא לו ב' וג' וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ב דהלכות תשובה אבל מדברי הטור סי' תר"ז נראה דמיד בפעם הא' יוליך עמו ג' בני אדם יע"ש וכ"נ מריהטא דגמרא דאמר וצריך לפייסו בג' שורות כו' המבקש מחיל' מחברו אל יבקש ממנו יותר מג"פ ואלו להרמב"ם ד"פ הוי וצ"ל לדעת הרמב"ם דג"פ הם ע"י אחרים ודו"ק:

כל המבקש מחיל' מחברו אל יבקש יותר מג"פ כו' וק' מנ"ל דלא יבקש יותר ויראה דנפקא ליה מדכתיב אנא שא נא פשע אחיך הרי א' וחטאתם הרי ב' כי רעה גמלוך הרי ג' ועתה שא נא כלומר אחרי ששאלנו ממך מחילה ג"פ ועתה שא נא כי אין יכולין לבקש מחילה יותר מג"פ ודוק ואם מת מביא י' ומעמידן על קברו כו' הא דצריך לילך על קברו היינו כשחטא עמו בחייו דחל עליו החיוב בחייו ללכת אליו ואע"פ שמת הנעלב לא פקע ממנו חיוב זה אבל כשחירף אותו לאחר מיתה אז סגי ליה שישאל ממנו מחילה במקום שחרפוהו וכ"נ מדקדוק לשון הרמב"ם פ"ב דה' תשובה גם הש"ג פ' הזהב דף צ"ג האריך בזה יע"ש:

רב הו"ל מלתא בהדיא ההוא טבחא וכו' לפי האמת דהטבח הוא שחטא וזלזל לרב ק' איך היה הולך רב לפייסו לטבח ותו דהטבח עצמו איך העיז פניו לומר לרב זיל לית לי מלתא בהדך דמשמע דרב הוא שחטא לטבח ולכן יראה דהאמת הוא דהטבח חטא עם רב מ"מ בשעת מריבה גם רב זלזל לטבח ורב כיון דחזא דלא אתא הטבח בערב יוה"ך לשאול ממנו מחילה אמר ודאי דהטבח סובר כי אני חטאתי לו יותר ממה שהוא חטא לי ולכן הסכים רב ללכת לטבח לפייסו ורב הונא אמר אזיל אבא למקטל גברא יען כי האמת הוא דהטבח חטא עם רב אמנם רב חשש על עצמו שמא הוא החוטא ואזל לפייסו והטבח א"ל זיל לית לי מלתא בהדך דעדיין עומד במרדו ודעתו המשובש דרב חטא לו ולפי שלא פשפש במעשיו לראות אם הוא החוטא נענש ומת:

ע"ב רב שאני פי' רש"י מחמיר על עצמו היה והרמב"ם פ"ב דתשובה מפרש דרבי חנינא רבו הוה ויראה דטעמו דלא ניחא ליה פי' רש"י משום דמשמעות כל המבקש מחיל' מחבירו אל יבקש יותר מג' פעמים משמע דאיסורא איכא אם מבקש יותר מג"פ ולכן פירש רב שאני דרבו הוה והל"מ כתב דהרמב"ם גריס רבו שאני והק' הל"מ לדעת הרמב"ם ממ"ש לקמן ור"ח היכי עביד הכי כו' יע"ש ונדחק בתירוץ קושיא זו. ועוד מקשים דמהך עובדא נראה דרב היה בא"י י"ג מעלי יומא דכיפורי כשהיה ר"ח בר חמא ראש ישיבה כדפי' רש"י ובפ"ק דסנהדרין דף ה' אמרי' כי הוה נחית רב לבבל א"ל ר"ח לר' בן אחותי יורד לבבל יורה יורה כו' אלמא דבחיי ר' נחית רב לבבל ושם נעשה ראש. ונראה לי דבחיי ר' כד נחית רב לבבל לא הלך לשם להיות ראש ישיבה דהרי רבה בר בר חנא היה שם ובשביל כבודו דרבה בר בר חנה לא נתן רשות ר' לרב שיתיר בכורות כמ"ש שם בסנהדרין וא"כ ע"כ צ"ל דמה שהלך רב לבבל בי מי ר' היה לסחורה או לצורך איזה חיתון ואעפ"כ נקט רשותו דמידי היותו שם יוכל להורות ונמצא דרב לא היה ראש ישיבה בבבל בחיי ר' ובחזרתו היה מעשה שהקפיד לר"ח בחיי ר' והיה הולך ר' לבבל בכל שנה עם עולי רגלים ובי"ג מעלי יומא דכיפורי היה שואל מחילה מר' חנינא אחר שחיה ר"ח בא"י ולא היה רוצה למחול ר"ח לרב משום דראה בחלום דזקפוה לרב בדקלא דהוא פי' נשיאות ואם היה מוחלו היה ירא ר"ח שיקבע רב דירתו בא"י וימות ר"ח לכן לא רצה ר"ח למחול לו כדי שיתייאש רב מדירת א"י ויקבע דירתו בבבל ושם יעשה ראש ומ"מ בכל שנה ושנה כשהיה בא רב לא"י עם עולי רגלים היה שואל מחילה מר"ח כל זמן שהיה חי ואלו חיה ר"ח יותר היה שואל מחילה ממנו רב דרבו שאני ועפ"ז נסתלקו השתי קושיות הנזכר ועיין מ"ש בכה"ג סימן תר"ו לתרץ קו' השנית:

והר"ב המפה סימן תר"ו כתב וז"ל והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול ואם לא שמכוין לטובת מבקש מחילה גמרא ביומא עכ"ל משמע דהוא מפרש דמה שלא מחל ר"ח לרב היה בעבור טובת רב כדי שילך ויעשה ראש בבבל ומפי' רש"י לא משמע הכי אלא ר"ח לא מחל לרב לטובתו של ר"ח דאם היה מוחל לו היה נשאר בא"י והיה מת ר"ח כדי שיעשה רב ראש ויראה דלמור"ם בעל המפה לא ניחא ליה פרש"י משום דאנן פרכינן ורב היכי עביד היכי והאמר רבא כו' ואם איתא כפרש"י דמה שלא מחל לו היה לטובתו של ר"ח לא משני מידי דהרי אם מחל לו היה לו טובה לר"ח דמעבירין לו על כל פשעיו והשתא דלא מחל לו לית ליה הך טיבותא והיכי שביק הך טיבותא ובקש לו טובה אחרת שלא ידחה וימות מקמי רב דאטו בשביל זה לא ימות הרי אפשר שימות מחמת שלא העבירו לו פשעיו ולכן פירש מור"ם בעל המפה דכונת תירוצא דגמרא דר"ח לא מחל לרב ונתכוון לטובת רב שילך לבבל ויעשה ראש ישיבה אבל אם היה מוחל לו ר"ח הוה רב קובע דירתו בא"י ולא היה נעשה ראש עד שישלימו ימי נשיאותו של ר"ח דאין נשיאות נוגעת בחברתה כמלא נימא וכיון דמה שלא מחל לו לא נתכוון להיות אכזרי ולא לטובתו אלא לטובת רב שילך לבבל ויעשה ראש בכה"ג לא אבד ר"ח שכרו דמעבירין לו על כל פשעיו דהרי מחל לו בלב ולטובת רב לא פרסם לו המחילה ודוק:

אמר רבא כל המעבי' על מדותיו כו' בפ"ק דר"ה די"ז ובמגיל' דכ"ח נפקא לי' מדכ' נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע והקש' בס' תאוה לעינים דמס' ר"ה דהיכי דייק מעבירין לו על כל פשעיו כיון שנושא עון כתיב דהיינו פחות מפשע ואי הוה דריש איפכא למי נושא פשע למי שנושא עון חברו הוה ניחא ותו קשה דמנ"ל דיעבירו לו על כל פשעיו הא נושא עון כתיב דהיינו חד וע"ש מה שתירץ ולע"ד יראה דקרא הכי קאמר נושא עון ועובר על פשע כלומר למי נושא עון למי שעובר על פשע וקשה דכיון דזה עבר על פשע חברו למה לא יגמלהו כצדקו לעבור לפשעו והוי ליה למימר נושא פשע ועובר על פשע והוה דרשינן למי נושא פשע למי שעובר על פשע אבל השתא דכתיב נושא עון קשה אמאי אין גומלין לו כפי מדתו לעבור על פשעו ולכן סובר רבא דהק"ק למי שעובר על פשע חברו לא מיבעיא דיעבירו פשעיו אלא גם עונותיו מעבירין ממנו כלומר דמעבירין ממנו כל פשעיו וגם עונותיו וזהו למי נושא עון ואין צריך לומר הפשע למי שעובר על פשע אם כן מהכא שמעינן דמעבירין לו על כל פשעיו ודו"ק:

ת"ר מצות וידוי ערב יוה"ך עם חשיכה פרש"י לאחר אכילה משקיבל עליו יוה"ך ע"כ והדבר ברור דרש"י בא לאפוקי פירוש הרמב"ן שכתב הר"ן