תוספת יום הכיפורים פא

מעשיו כולם רובם חובות הרי כל אחד ואחד נחשב כלומר דמ"ש רבא ועון עצמו כו' ה"פ לדעת הגאון זש"א ר"י מעביר ראשון ראשון כל העונות הקלין לאו העברה לגמרי הוא אלא שאותם עונות הקלים הם תלויים ועומדים עד שעת מי' וכשישקלו אותם העונות עם הזכיות אם נמצא באותה שעה דגברו עונותיו כגון שעשה באותה שנה לפני מותו עונות חמורים או הרבה עונות קלים מחשבי העונות הקלים של שנים שעברו שהיו תלוים ועומדים בהדי עונות שעשה בשנה אחרונה לפני מותו והוא נענש גם על עונות קלים שהעבירום מעליו בשני חייו שעברו ראשון ראשון ומה שסיים הגאון וזו היא המדה המנויה בדרכי ה' וזהו פי' מדה ו' שבפרק ויעבור ורב חסד מטה כלפי חסד ופירש ר"י מעביר עכ"ל כונת הדברים הללו משום דהוא בריש דבריו פירש דינם של בני אדם שמקיימין חמורות והם רובם זכיות דמעבירים מעליו כל העונות הקלים ראשון ראשון ואח"כ פירש דינם של בני אדם שנמצאו רובם עונות בשעת מיתה דמגלגלים עליהם עונות ראשונים שהעבירום מעליהם ודינם של בנוניים עדיין לא פירש בא עתה ופי' דהבנונים דינם כבני אדם דרובם זכיות דמעבירין מעליו כל העונות ראשון ראשון וזהו פירש מדה ו' דרב חסד מטה כלפי חסד דפי' ר"י מעביר אחד אחד כלומר דמוחלין לו כל עונותיו והולך מיד לג"ע זהו פירש דברי הגאון:

ויש להסתפק בדעת הגאון כששקלו העונות כנגד הזכיות בשעת מיתה ונמצא רובא עונות דיורש גיהנם אם המשקל הזה הוא בהדי ב' עונות הראשונים דאם נמצא רובא עונות בהדי ב' עונות יורש גיהנם וס"ל לגאון דר"י לא ס"ל הא דאר"י בר יהודה דב' עונות ראשונים מוחלים ליחיד או דלמא ס"ל לגאון דבב' עונות ראשונים אין לנו עסק בהם ומילתא דפשיטא דאין נכנסים במשקל רק העבירות הקלות שהם אחר ב' עונות הראשונים דעבירות קלות שהעבירום מעליו ראשון ראשון בכל שנה ושנה אלו הם הנכנסין במשקל בשעת מיתה דאם נמצא רובא עונות יורש גיהנם והר"ן ס"ל בפשיטות לדעת הגאון דב' עונות הם בכלל המשקל ולית ליה לר"י ההיא דר"י בר יהודה ובזה הוא דחולק עם הרי"ף דלהרי"ף ז"ל צריך שיהיה רובא עונות מלבד ב' עונות ראשונים גם הר"מ אלשקאר סי' ל"ח ס"ל כן יע"ש וראיתי בספר עשרה מאמרות מ"א פ"ז דחלק על הר"ן דלעולם מסתמא י"ל דגם הגאון ס"ל כדעת הרי"ף דב' עונות אינם נכנסים בחשבון המשקל ואם נאמר דזו היא דעת הגאון עכ"ל דהמחלוקת שיש בין פי' הרי"ף לגאון הוא דאם נמצא רובא זכיות או שקול מלבד ב' עונות ראשונים להרי"ף ז"ל נענש על העונות בגיהנם ואח"כ יורש ג"ע ולגאון מוחלין לו מיד והולך לג"ע:

והרמב"ם פ"ג דתשובה כתב וז"ל בשעה ששוקלים עונות האדם עם זכיותיו כו' ודבריו תמוהים דיראה דמזכה שטרא לבי תרי דמתחלה יראה דמפרש כפיר' הרי"ף דמעביר ראשון ראשון ר"ל ב' עונות הראשונים ומסוף לשונו משמע דס"ל כפי' הגאון דר"ל כל העונות וכבר עמד בזה הל"מ. ובס' עשרה מאמרות מ"א פ"ז יע"ש ולע"ד דברי הרמב"ם ברורים דהוא פוסק כדעת הרי"ף לפי פירש הר"ן דהרי הר"ן ס"ל כדעת הרי"ף דאם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו שמעבירין כל עונותיו ראשון א' ולפי זה לא מצא חילוק בין הרי"ף והגאון אלא במ"ש רבא ועון עצמו כו' דלגאון מחשבים רובא עונות בהדי ב' עונות ראשונים ולהרי"ף ז"ל צריך שיהא רובא בר מב' ראשונים ואם נפרש דברי הרי"ף כמ"ש מהר"ם אלשקאר ז"ל סי' ל"ח דהרי"ף סבירא ליה דאין מעבירין ראשון ראשון אלא ב' עונות ראשו' בלבד. אפשר לומר דהרמב"ם היה מפרש דעת הגאון כדפי' בספר עשרה מאמרות דהגאון סבירי ליה דב' עונות ראשונים פשיטא דאינם נכנסים במשקל ומלבד אלו שאר עונות מעביר כולם ראשון ראשון אמנם לא ניחא לי דהרמב"ם היה מפרש כן דעת הגאון ופסק כותיה משום דהגאון מחלק דהא דאמר מעביר ראשון היינו בקלות לא בחמורות והרמב"ם לא חילק לכן מחוורתא דהרמב"ם מפרש דברי הרי"ף ז"ל כדפירש הר"ן ופסק כותיה זה נראה לי שהוא דעת הרמב"ם ודי בזה ודוק:

ת"ר עונות שהתודה עליהם יום כיפור זה כו' ראב"י אומר וכו' הרמב"ם פ"ב דתשובה פסק כראב"י וכתב שם מרן ז"ל משום דמשנתו קב ונקי וכ"כ בב"י סי' תר"ז וקשה דבפ"ק דחולין דף י"ח תניא כמה פגימת המזבח כו' ראב"י כו' ופסק הרמב"ם ספ"ב ה' בית הבחירה כרשב"י וכתב שם מרן ואע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי אפשר דה"מ במשנה אבל לא בברייתא עכ"ל ולע"ד דכלל הלכתא כראב"י במשנה הוא יתד שלא תמוט אבל בברייתא יש פעמים דהלכה כותיה משום דמסתבר טעמיה כי הכא לענין וידוי או היכא דפסיק תלמודא הלכתא כראב"י כגון ההיא דאנוסת חברו דפרק הבע"י דף ס' דאמרו שם הלכתא כראב"י וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהלכות אסורי ביאה אבל בהא דפרק קמא דחולין לענין פגימת מזבח דלא פסקו בגמרא הלכתא כראב"י וגם אין שם הכרח דמסתבר טעמיה לית הלכתא כותיה ועיין בכה"ג בחדושיו על הרמב"ם פ"ב מהלכות בית הבחירה ודוק:

אלא מה אני מקיים ככלב שב על קיאו כדא"ר הונא וכו' מהכא משמע בהדיא דהא דרב הונא הלכתא היא דהא אוקימנא ליה כראב"י דהלכתא כותיה ומכאן תשובה למ"ש בספר אהבת עולם דף ע"ה ע"ב דהא דרב הונא לא אתיא כהלכתא יע"ש:

א"ר הונא כיון שעבר כו' הקשה בס' תאוה לעינים דהיכי ס"ד דממש הותרה ותירץ במ"ש ספ"ק דקדושין אמ"ר אלעאי אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו כו' ויעשה מה שלבו חפץ ולפרש"י שיעבור עבירה ממש באותו מקום שהיה הולך זה היה סבור המקשן במ"ש הותרה לו ואפילו הכי פריך הותרה לו ס"ד כלומר זה לא אפשר דפי' דרב הונא הוי כדר' אלעאי דא"כ היל"ל הותרה לו שילך למקום שאין מכירין אותו כמו שאמר ר"א אלא ודאי דה"פ נעשית לו כהיתר עד כאן לשונו. ויראה מתוך דבריו שכתב דלפרש"י בהא דר"א שר"ל שיעבור ממש כו' משמע די"מ דר"א אינו מתיר לעבור עבירה ורוצה לרמוז על פי' ר"ח שכתבו התוספת שם בקידושין יע"ש אמנם א"א להלום דר"ח יסבור דלר' אלעאי לעולם אינו מתיר לעשות עבירה דאם כן מאי פריך עליה דר"א שם בקדושין ובפ"ב דחגיגה דף י"ו מדתניא כל שלא חס לכבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם הלא ר' אלעאי אינו מתיר לעשות עבירה ומרן מהריק"א בתשובת דף פ"ו ע"ג ומהרי"ט בחדושיו לקדושין דף ל"ז פיר' דכונת ר"ח בפיר' לר"א הכי הוי יע"ש וכן מצאתי שפירש בס' רצוף אהבה סי' קע"ט יע"ש הרי דגם לפירוש ר"ח מתיר ר' אלעאי אחר כל המעשים לעבור עבירה בסתר כיון דלא נכנע יצרו עדיין. ומיהו ראיתי בתוס' חגיגה שם דדחו דברי ר"ח מכח מאי דפריך עליה דר"א מדתניא כל שלא חס כו' משמע דהתו' הם מבינים דר"ח ס"ל דרבי אלעאי אינו מתיר לעשות עבירה אחר כל המעשי' ובאמת דנכון לפרש דברי ר"ח כדפי' מרן ומהרי"ט כי היכי דלא תקשי ליה מדפריך עליה דר"א ועיין בס' עצמות יוסף דף ס"ט ודוק. עוד הקשו התוס' פ"ב דחגיגה על פירוש ר"ח מהא דאמרו פ' אלו מגלחין דף י"ז גבי ההוא צורבא מרבנן דסנו שומעניה ומית כו' מ"ט דעבד כר"א ויראה דכונת הקושיא הוא משום דהם מפרשים מ"ט קבלוהו במערתא דדייני משום דעבד כר"א כלומר דאותו צ"מ הלך למקום שאין מכירין בו ועשה שם עבירה ולפי הפירוש שהם הבינו בדברי ר"ח דר"א אינו מתיר לעשות עבירה אפי' אחר כל המעשים ודאי קשה עליו ממ"ש דקבלו דעבד כר"א אמנם לפי' הרבנים הנז' ל"ק מידי ומיהו אף לפי שיטת התוספת יש לתרץ דר"ח גריס מ"ט דעבר אדר"א כלומר מ"ט לא קבלוה חסידי משום דעבר אדר' אלעאי ולא הלך למקום שאין מכירין בו להכניע יצרו שאם היה עושה כן בודאי לא היה חוטא ועיין בתוס' פ' אלו מגלחין ותמצא שם גי' זו ודוק:

א"ר ינאי אמר משה לפני הקב"ה רב"שע כו' ופי' רש"י משל לאדם שהיה לו בן נאה כו' גם פ' כי תשא הביא רש"י ז"ל אגדה זו והמשל הזה. ובברכו' דף נ"ב מייתי תלמודא אגדה זו ומביא שם ג' משלים יע"ש ויש לדקדק למה תפס רש"י במשל אדם שיש לו בן כו' טפי משאר משלים י"ל דשאר משלים שייכי אם היה דברי ה' אז שייך משל דפרה מי גרם לך שתהא מבעטת כי כרשינין כו' ומשל זה יתיישב על פ' הושע י"ג במרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני גם משל אין ארי נוהם וכו' שייך שפיר ע"פ ורם לבבך ושכחת את ה' אבל כשמשה בא לפייס הקב"ה באו' ויעשו להם אלהי זהב אין שייך אלא משל לאדם שהיה לו בן נאה וכשבא משה להוכיח את ישראל על מעשה העגל וא"ל ודי זהב אין שייך משל לאדם כו' דא"כ אין זו תוכחה של כלום אלא צ"ל משל אין ארי נוהם וכו' דמוכיח אותם דבטובה שהשפיע להם הקב"ה חטאו והשתא א"ש למה אצטריך תלמודא שם לומר ג' משלים דכל משל אצטריך להבין פ' א' ור' ינאי דאיירי בפ' ודי זהב אמר שם משל דאין ארי נוהם וכו' דאין מתיישב כי אם במשל זה אבל הכא דאיירי ע"פ ויעשו להם אלהי זהב אמר רש"י משל השייך והוא משל לאדם כו' ומשמע מהכא דהעושר הוא רע לאדם וכן אמרו בפ"ק דחגיגה על מש"ה בישעיה הנה צרפתיך ולא בכסף מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ולא מצא מדה טובה לישראל אלא עניות וכן אמרו במ"ר פ' שמיני ופר' בחקתי וק' דאמרי' בעלמא עניות לא הניחה מדה טובה לישראל והגם שאיני זוכר היכא אתמר מ"מ הך מאמר הוא שגור בפינו. ויש ליישב דעושר גדול הוא רע שמתוך העושר הגדול רוב בני אדם מבעטים גם תכלית העניות והדלות הוא רע שמתוך כך חוטאים בגזל וגניבה וכמ"ש במשלי סי' ל' שתים שאלתי מאתך ריש ועושר אל תתן כו' וכבר שאלו במ"ר פ' אחרי מות פ' כ"ב איזו היא הקשה ואמרו דהעניות היא היותר קשה דמביאה לידי חילול ה' יע"ש:

שני פרנסים טובים כו' משל דמשה כו' א' קלקלה כו' פרש"י זנתה והתרו בה למלקות ר"ל שמלקות שלה מדאורייתא שעברה על לאו דזנות אבל מי שאכלה