תוספת יום הכיפורים עו

שלו תהיה שלא בזמנה ואפילו הוא זקן יהיה בכרת דיומי או יציאת נשמתו תהיה בצער וכיוצא בזה כתב ביפה מראה דף קל"ג ע"א יע"ש ודו"ק:

ת"ר חילול ה' א"ר כגון אנא דשקילנא כו' והרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה דין י"א כתב וז"ל ויש דברים שהם בכלל חילול ה' כו' כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר כו' ודבריו תמוהים דהם הפך הגמ' ומרן בכ"מ כ' דגי' הרמב"ם נראה שהיא בהפך כו' יע"ש ומשמע דר"ל דאין חילוק ממקום למקום אלא החילוק הוא דאם תובעים ממנו ואינו משלם מיד איכא חילול ה' ואם לא תבעוהו ליכא חילול ה' וזה ודאי דוחק גדול בפירש אתר דתבעי ואתר דלא תבעי דאינו מקומות אלא מציאיות ותו דמה שכתב בסמוך אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא לא יתיישב על פי פירוש הכ"מ דאינו רוצה לומר מקום אלא מציאות וכבר ראיתי בס' אזני יהושע דף מ"ז ע"ד דנתקשה בזה וע"ש מה שתירץ יע"ש. ולע"ד יראה דלעולם הרמב"ם גריס כגירסתינו אלא דהוא ז"ל מפרש דמה שאמרו היכי דמי חילול ה' דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר אינו רוצה לומר במי שלוקח בהקפה דאם כן הוי ליה למימר דשקילנא בשרא בהקפה אלא דרך הקצבים למכור בהקפה כל השבוע וביום הששי דרך הטבח לילך ולתבוע הקפותיו של אותה השבוע ובזה הוא דאמר דלא יהיב דמי לאלתר רוצה לומר סמוך לתביעה ראשונה דכיון דמאחר לפורעו אחר תביעה ראשונה אומר הטבח דרוצה לגוזלו ולומד ממנו להיות מזלזל בגזל ועז"א אביי ל"ש אלא באתרא דלא תבעי פעם ב' בשבוע אחר הקפות שבוע שעברה אבל באתרא דתבעי בשבוע ב' או ג' הקפות שבועות שעברו ואינם מקפידים להתפרע מידי שבוע בשבוע מכל בני האדם דיש פעמים שפורעים בסוף השבוע ויש פעמים בסוף החדש והקצבים תובעים להם בכל שבוע ואם יש מעות ללוקחים נותנים להם ואם אין להם ממתינים להם ותובעים לשבוע אחר או לסוף החדש ואין מקפידים בזה בכי האי גוונא ליכא חילול ה' ונמצא דמ"ש הרמב"ם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפן מיירי באתרא דלא תבעי אלא פעם א' ורגילים לפרוע מיד אחר תביעה א' וזה דמשנה מנהג עירו דהמוכרים תובעים לו והוא מקיפן מה שאין עושין אחרים הוא חילול ה' דחושב הקצב דרוצה לגוזלו כנ"ל ודוק:

אמר רבינא ומתא מחסיא כו' פרש"י מקומו של רבינא ע"כ ויש להתבונן מה בא ללמדנו יש לומר דרש"י בא לאפוקי דלא תימא דרבינא בא להעיד על מקום אחר שלא היה דר בה דאם היה דר בה רבינא הוי ליה למימר ומתא דידן והיה קשה דזה הפך השגור לנו מכל התלמוד דמתא מחסיא הוא מקומו של רבינא לכן בא רש"י ולימד לנו דאין לחוש דהאמת הוא דהוא מקומו של רבינא. אי נמי יש לומר דכונת רש"י שהרגיש מה בא רבינא ללמוד דמתא מחסיא הוא אתרא דתבעי והלא הדרים שם ידעו מנהג מקומה אלא רבינא בא ללמד דהוא לימד דעת את הקצבים והנהיג שיהיה מקומו אתרא דתבעי כי היכי דלא יכשלו בחלול ה' ומזה ילמוד כל גדול בעירו להנהיג שיהיה אתרא דתבעי ועיין שלהי קמא א"ר ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא ולא פרש"י שם מקומו של רבינא ודוק:

אביי כדשקיל בשרא וכו' לפי פשט השמועה דבאתר דלא תבעי אסור ליקח בהקפה עובדא דאביי הוי באתרא דתבעי ולכך היה לוקח בהקפה ולימד לנו דהיה פורע לשני השותפין וכדפרש"י אמנם לפי מה שפי' דעת הרמב"ם דמותר ליקח בהקפה לעולם אלא דבאתר דלא תבעי פעם ב' צריך לפרוע מיד בתביעה א' ואם לאו איכא חלול ה' אפשר לומר דעובדא דאביי דלקח בהקפה הוי באתרא דלא תבעי פעם ב' ובתביעה א' היה פורע לא' מהשותפין וכששותף הב' היה תובעו היה חוזר ופורע לו ולא היה א"ל פרעתי לחבירך שמא יסבור שהיא דחיה או שמא ישכח חברו שפרעו אביי ויש כאן חילול ה' ודוק ועיין בחדושי הלכות דביאר דברי רש"י ולא ידעתי מה בא ללמדנו:

רבי יוחנן אמר כגון אנא כו' ופרש"י ואין הכל יודעים כו' ע"כ ומלתא דפשיטא דר"י לא הי' בו עון חילול ה' כיון דאנוס הי' ללכת ד"א בלא תפילין ותורה ומ"ש כגון אנא ר"ל אותו שילמוד ממני ללכת ד"א בלא תורה ותפילין ואין לו חולשא ומיחוש כאב הראש כמוני אותו יקרא שחילל את ה' שילמדו ממנו להקל אבל בדידיה ודאי לית חילול ה' כיון דאנוס הוא. ובירוש' פרק היה קורא גרסי' ר"י בקייטא דלא הוה חזיק רישיה הוה לביש תרויהון ברם בסיתווא דהוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה ויש מוכיחים מכאן דאסור להניח תפילין של ראש ע"ג כובע הדק שע"ג הראש ומרן הב"י דחה ראייתם דר"י הוה מזיק לו הקרירות אפי' אם היה מניחם ע"ג כובע דק ולכך לא היה מניחם כלל ובס' שתי ידות דף ל"ד ע"ב הביא הירוש' הנז' עם גירסא הפוכה ר"י בסיתווא דהוה חזיק רישיה הוה לביש תרויהון ופי' דבימי ר"י היה שמד שלא להניח תפילין ובסיתוא דהוה חזיק רישיה מחמת הצנה היה יכול ללבוש התפילין בהצנע תחת הסודר כו' יע"ש וממ"ש הכא ר"י כגון אנא דמסגינא ד"א בלא תפילין משמע דטעמו הוי משום חולשא ולא משום סכנה:

גם ראיתי דברים זרים בס' הנז' דמסיים להוכיח דתפילין של יד צריך להניחם ע"ג חלוק ולא ע"ג בשר ממה שאמ' שם בירושלמי על מה שהיה לובש ר"י תפילין כל היום ואינו אסור משום ערוה ומשני אפרקסין היה לובש מבפנים יע"ש ודבריו אינם נראים כלל דודאי תפילין של יד צריך להניחם ע"ג בשר ומאי דפריך היאך ר"י לובש תפילין כל היום והלא כיון דר"י בעל בשר היה ודאי דבקיץ מפני החום הגדול היה פושט בגדיו ונמצא לבו רואה את הערוה ומשני אפרקסין היה לובש מבפנים דהיינו דלא היה פושט מעליו המכנסיים והחלוק ולעולם היה מניח תפילין ע"ג בשר ועיין ביפה מראה פ' היה קורא:

ר"י אמר כגון אנא דמסגינא כו' איכא למידק מאי בינייהו דר' ור"י י"ל דבהא פליגי דרב סבר דליכא חלול ה' אלא כשלמדין הימנו לזלזל בחייבי לאוין כגון גזלה וגניבה אבל אם למדין לזלזל בעשה אינו חילול ה' ור"י ס"ל דאפילו למדין לזלזל בעשה מיקרי חילול ה':

ורבי ינאי אמר כל שחבריו מתביישין מחמת שמיעתו ושם רע היוצא עליו אע"ג דהוא שקר דכל שם רע הוא שקר אפ"ה מיקרי חילול ה' אר"ן בר יצחק כו' יראה דר"ן בר יצחק לא בא לחלוק דא"כ היל"ל ר"ן בר יצחק אמר כו' אלא ר"ן לפרושי דר' ינאי קא אתי דאמר כל שחבריו מתביישין ממנו דהיינו שיצא עליו שם רע אע"ג דהוא שקר וכן מוכח מדברי הרא"ש ופי' ר"ן דלא מיקרי חילול ה' אלא כשטעו העולם וסברו דהשם רע הוא אמת עד שאו' שרא ליה מריה לפלניא אבל אם נתברר לעולם שהוא שקר אע"ג דהביא עצמו לידי חשד עד שהוציאו עליו שם רע אין כאן חילול ה' ודוק:

אביי אמר כדתניא ואהבת את ה' אלקיך כו' בהרי"ף ורא"ש ועין יעקב וילקוט פרש' ואתחנן ובירמיה סי' ג' מייתי ברייתא זו וגריס בסיפא אבל מי שקורא ושונה כו' מה הבריות אומ' עליו אוי לו לפ' שלמד תורה כו' וק"ל למה הבריות מזלזלים בתורה ויראה דטעמייהו משום דהם תולים דזה שלמד לעשות רשעיות מכח התורה ע"ד מ"ש פ"ג דסוטה כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות דכיון דנכנסה חכמה באדם נכנסה בו ערמומיות לעשות דברי עבירה בהצנע ואמרינן בפ"ה דבתרא אין עושין את המחק צדו אחת עבה וא' קצרה כו' ועל כולן אמר ריב"ז אוי לי אם אומר שמא ילמדו רמאין אוי לי אם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין ת"ח בקיאים במעשה ידינו גם בפר' חלק דף ק"ט דרש רבי יוחנן מש"ה חתר בחשך בתים יומם חתמו למו דפי' ההמצאה שהיו עושים לחתור בתים וכששמעו הרשעים אותה דרשא חתרו בצפורי ש' מחתורות יע"ש. הרי דיש פעמים דיש רשעים למדין רשעיות מתוך התורה ועז"א אשריהם ב"א שלא למדו תורה וזהו חילול ה' דהקב"ה נתן לנו התורה לדעת להזהר ולפרוש מכל התחבולות רשעיות והבטיחנו הקב"ה דהתורה מצלת מן החטא ועתה שרואים בהפך הוא חילול ה' דאומרי' ח"ו אין יכולת ביד הקב"ה ובתורתו להציל את האדם מן החטא ודומה לחילול ה' הרמוז בפר' באמור עם ה' אלה ומארצו יצאו כלומר דאין יכולת להציל חכמיו וחסידיו כדפרש"י:

א"ר חמא בר חנינא גדולה תשובה שמביאה רפואה וכו' כתב הרי"ף בס' מאור עינים יש לדקדק כיון שר' חמא עצמו מוקי לקרא דארפא משובותיכם בתשובה מחמת יראה שהוא כבעל מום שנתרפא למה לא הודיע מעלת התשובה של אהבה שעוקרת החטא לגמרי ולע"דנ דכונת ר' חמא לומר בא וראה מעלת התשובה אפילו תשובה גרועה שהיא מחמת יראה מביאה רפואה לעולם שנאמר ארפא משובתם של כל העולם כולו ואוהבם בנדבת לבי יען נמצא ביניהם איש אחד ששב בתשובה וזהו כי שב אפי ממנו והרפואה שמביא בעולם היינו משום דאמרינן ריש שבועת הדיינין וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מחמת הערבון וכששב העובר עבירה בתשובה מביא רפואה לעולם ועיין בס' תאוה לעינים מה שכתב בזה גם מ"ש ס' הנז' מס' ר"ה סי' י"ד ועיין בס' בינה לעתים דף כ"ט ודוק:

ר"ה בר חנינא רמי כתיב כו' ל"ק כאן מאהבה כו' איכא למידק דמה טעם שישובו מיראה אחר שא"ל שישובו מאהבה ולכאורה יראה דה"ק אני מצוה לכם שובו בנים שובבי' מחמת אהבה ולפחות אם לא תוכלו לשוב מאהבה שובו מחמת יראה וארפא משובותיכם אמנם יראה כשנדקדק בכתוב ירמיה סימן ג' קול על שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל כי העוו את דרכם כו' וכתיב בתריה שובו בנים כו' וקשה מה מצוה להם שישובו הרי כבר שבו ונשמע בכייתם שהיו אומרים כי העוו את דרכם כו' אלא הענין הוא דהם שבו מחמת יראה ולכן היו בוכים ואומרים כי העוו את דרכם וכיון דתשובתם היתה מיראה לא היה להם פנים להתפלל לנוכח לפני ה' אלא היו מתודים בלשון נסתר כי העוו כו' וא"ל הנביא בשם ה' אין זו תשובה מעולה אלא שובו בנים שובבים תשובה מעולה והתוודו לפני ה' לנוכח דתשובה עם הוידוי נסתר שעשיתם לא הועילה לכם אלא שעשיתי רפואה לכם והיינו ארפא משובותיכם וע"כ עשו תשובה מעולה ולכן כתיב אחר זה הנני אתאנו לך כי אתה ה' אלקינו וגו' דשבו מאהבה והתוודו לנכח ה' ופה אל פה דברו עמו ודוק: