תוספת יום הכיפורים סו

לאו מכזית א' דטבל דהוא במיתה ועוד אפש' דסד"א דטבל קל מנבילה שכן אפש' לתקנו ולהפריש עליו תרומה ממ"א מה שאין כן נבילה דלית לה תקנה קמ"ל דאפי' הכי טבל חמור מנבילה ומאכילין אותו נבילה ועיין בתשובת הרשב"א שכתב הבי' יוסף י"ד ס"ס קל"ד יע"ש:

טבל ושביעית שביעית פי' רש"י מאכילין אותו שביעית וכו' איכא למידק ל"ל לאשמועינן טבל ושביעית שביעית הלא מכ"ש דטבל ונבלה דמאכילין אותו נבלה שהוא בלאו אנו למדי' דטבל ושביעית נאכיל אותו שביעית שהוא קל שהוא בעשה ואם בא ללמד חלוקה דשביעית היל"ל נבלה ושביעית שביעית שהנבלה בלאו ושביעית בעשה והרמב"ם פי"ד דהמ"א דין י"ז העתיק כלשון הזה נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין מד"ס כמו שיתבאר ה' שמיטה טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית עכ"ל ומשמע מדבריו דנבלה ושביעית יתנו לו נבלה ולא יתנו לו שביעית דהרי לא התירן לגבי נבלה אלא ספיחי שביעית שהם מד"ס ולא התיר שביעית אלא לגבי טבל שהוא במיתה ודברי' תמוהים הם בעיני דהרי נבלה בלאו ושביעית בעשה וטפי עדיף שנאכילהו איסו' עשה משנאכיל אותו איסור לאו ומכח קושי' זו צ"ל דאיסור עשה הוא יותר חמו' מאיסור לאו ובינותי בספרים ומצאתי סעד לס' זו ממ"ש הרמב"ן בפר' יתרו בענין זכור ושמור דמ"ע גדולה ממל"ת ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת ומפני זה יהיה העונש במל"ת גדול ועושים בו דין כגון מלקות או מיתה ואין עושין דין במ"ע כלל אלא במורדין כמו לולב וציצית איני עושה סוכה איני עושה שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או שתצא נפשו עכ"ל איברא דסוגיין דעלמא דס"ל דעשה הוא קל מאיסור ל"ת ויש הוכחה לזה ממ"ש בפרק התכלת דף מ"א ענשיתו אעשה בזמן רתחא ענשינן גם אמרינן לקמן דף פ"ו עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"ך מכפר וכ"כ הרמב"ם ספ"א דתשובה וגם יש סמך בתלמוד בריש אלו נערות ובקדושין ס"פ האומ' דיש ממזר מחייבי לאוין ואין ממזר מחייבי עשה אלמ' דחייבי לאוין חמירי מחייבי עשה ובכן איני מחליט הדבר למעשה במי שאחזו בולמוס ויש לפנינו איסורי לאוין כגון נבלה ואיסור עשה כגון פירות שביעית אחר הביעור איזה דבר נאכיל אותו אי איסורי לאוין או אסורי עשה והדבר צריך תלמוד ודוק:

ובהא דכתב רש"י שביעית לאחר הביעור הוא באיסור עשה צריכין אנו למודעי מה איסור עשה הוא ויראה דהיינו מ"ש בת"כ בפר' בהר ואיתא בפ"ק דתענית דף ז' ובפ' מקום שנהגו דף נ"ב והביאו רש"י פ' בהר ולבהמתך ולחיה כל זמן שחיה אוכלת וכו' ואין לומר זהו דוקא באוכלי בהמה אבל אוכלי אדם מותרים לעולם דהא חזינן דהרמב"ם רפ"ז דהלכות שמיטה מייתי הך דרשא גם לאוכלי אדם שכ"כ וז"ל פירות ז' אין אוכלין מהם אלא כו' יע"ש וא"ת מנ"ל להרמב"ם להעתיק דין זה באוכלי אדם י"ל דכן מוכרח ממשניו' טובא דבפ"ט דשביעי' דאחר דכלה מן השדה אסור לאדם לאכול ממה שבבית ויראה דנפקא להו לרז"ל מקרא אחרינא דכת' פר' בהר כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה ודרשו בת"כ כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית והביאו רש"י בפיר' הפרשה ובאופן הביעור של פירות שביעית נחלקו הפוסקים והענין הוא דכתב הסמ"ג בעשין קמ"ח ז"ל וכשיכלה לחיה מן השדה כו' יע"ש אבל הרמב"ם פ"ו דהלכות שמיטה כתב דאם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן בכל דבר המאב' יע"ש וק"ל לדעת הסמ"ג דאין איסור לאכול פירות ז' אחר הביעור דע"י הפקר מותרין לאכול א"כ מהו זה שאמרו בשמעתין במי שאחזו בולמוס וצריך לאכול ואין לנו דברים המותרים רק טבל ושביעית אחר הביעור דנאכילנו שביעית דבשלמא לדעת הרמב"ם וסיעתו דצריך לשרוף הפירו' ואסורים לאכלם ניחא אלא לדעת הסמ"ג דהביעור אינו אלא שיפקיר' ויחזור לזכות בהם ובכן מותרים לאכלם א"כ מהו החדוש דנאכיל אותו שביעית ויראה דהסמ"ג ס"ל דאם הגיע שנת הביעור דהיינו להפקירו ולא הפקירו הם אסור לאכול וכן כתב התוספות פרק מקום שנהגו דף נ"ב ד"ה מתבערין יע"ש גם הרמב"ן פרש' בהר האריך לבאר דרך זה דביעור ז' היינו הפקר ובסוף דבריו כתב והרמב"ם והרבה מן החכמים סבורים שהביעור אסור לגמרי וטעון שריפה ואינו כן דלא מנו חכמים בסוף תמורה פירות שביעית לא מהנשרפין ולא מהנקברים כו' יע"ש והא דגרסי' בר"פ בתרא דע"ז דבי ר' ינאי יזפי פירות ז' מעניים ופרעי להו בח' משמע כשיטת הרמב"ם דצריכין ביעור ממש דאם איתא כס' הסמ"ג דהביעור אינו אלא הפקר למה להו לעניים להלוות לר' ינאי יפקירו ויחזרו לזכות בהם ויאכלו מהם לעולם י"ל דהיו יראים להפקירם פן יזכה בהם אחר אי נמי שהיו הפירות מתקלקלין אם ישמרום וע"ש בתוס' אך קשה מהא דתניא בפ' הגוזל קמא דף ק"א בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק משום דאמר קרא תהיה כהוייתה תהא ואמאי ישרף יפקירנו לבגד ויחזור ויזכה בו אלא ודאי משמע כשיטת הרמב"ם ז"ל דביעור פירות ז' היינו לבער אותם לגמרי ע"י שריפה ויש לדחוק ולתרץ לשיטת הרמב"ן והסמ"ג והתוספת דהכא מיירי דכשהגיע שעת הביעור לא הפקיר קליפי אגוזים והחזיק בהם אחר הביעור כדי לצבוע בהם ולפיכך אמרו ידלק:

ולענין הלכה בענין ביעור פירות ז' נהגו בירושלים חסידים ואנשי מעש' להפקירם ולחזור ולזכות בהם וכן כתב מרן בכ"מ פ"ז דהלכות שמיטה בשם מהרבי יוחנן קרקוס ומוכח מדבריו שם דבפירות שאנו קונים מא"י בשביעית נהגו בהם דיני קדושת שביעית דהיינו לעשות להם ביעור הח' ע"י הפקר או מתוך דברי מרן בכ"מ ספ"ד דהלכות שמיטה משמע דפירות שאנו קונים מא"י אין בהן קדושת שביעית וגם בתשובה חלק מרן עם המבי"ט ומהרי"ט ח"א סימן מ"ב ומ"ג הביא פלוגתא זו באריכות והכריע כדעת אביו ועיין בספ' חרדים דף נ"ו ומחוורתא דפסקא לחוש לב' הסברות להחמיר' לעשרן כדברי מרן ולעשות בהם ביעור דהיינו הפקר כדעת הסמ"ג ומהר"י קורקוס ולענין אין עושין סחורה בפירוש שביעית ועכשו נוהגים לעשות יש ללמד זכות כיון דז' בזמן הזה דרבנן לא ראו להחמיר שלא לעשות בהם סחורה מכח דאתו מא"י דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' ועיין בתשוב' מהרי"ט י"ד סי' נ"ב ומה שמוסרין דמי שביעית לא"י עיין במהרי"ט ח"א ס"ס מ"ג ודוק:

תניא מאכילין אותו טבל כו' מ"ס כו' ומ"ס כו' איכא למידק לת"ק דאמר מאכילין אותו טבל מה סברא היא זו והלא כשאוכל הטבל כמות שהוא חייב על כל כזית וכזית שיש בכוס זה כמ"ש הרמב"ם פ"י מהמ"א דין ך' יע"ש וא"כ אם יש בכוס זה מאה זתים עושה ק' איסורין ואם יפרוש ממנו התרומה דהיינו זית א' נמצא שאוכל צ"ט זתים של הית' חולין מתוקנים וזית א' של תרומה גם למאן דאמ' תרומה ולא טבל ק"ל אמאי אצטריך למיהב טעמא דתרומה היא קלה משום דחזיא לכהן ת"ל דעדיף טפי להפריש התרומה כדי למעט בשיעורין של איסו' שיאכל צ"ט זתים של היתר וזית אחד של תרומה ויראה לתרץ דאם טבל ותרומה שניהם היו שוים אה"נ דר"ע היו מודים דטפי עדיף להפריש התרומה כדי למעט בשיעורין של איסור שיאכל צ"ט זתים של היתר ואחד של תרומה אבל כיון דיש סברא דתרומה חמורה משום דא"א לתקוני א"כ טפי עדיף שיאכל ק' זתים של טבל משיאכל זית א' של תרומה דאין הולכין אחר כמות האיסור אלא אחר האיכות כדכתי' לעיל ולפי' מ"ד דתרומה חמורה קאמר דמאכילין אותו טבל אע"ג דמרבינן בשעורין של איסור טבל מ"מ הטבל הוא קל משום דאפשר לתקוני ומ"ד תרומה ולא טבל ס"ל דאדרבא תרומה היא קלה משום דחזיא לכהן ודוק:

ולפי הצעה זו ק"ל במ"ש הרא"ש והר"ן וטא"ח סי' שכ"ח היה החולה צריך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבלה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה והרבה טעמים נאמרו לדין זה כמ"ש הפוסקים והר"ן מסיק דנ"ל דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל כזית וכזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא ולאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה עכ"ל יראה ברור מדברי הר"ן הללו דאין הולכין אחר איכות האיסור לחושבו חמור משום דהוי איסור סקילה אלא הולכים אחר הכמות דאם הוא צריך לאכול זתים הרבה דנבלה אע"ג דהוי איסור לאו חשיב חמור לגבי לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה וק"ל טובא דא"כ אמאי קאמר ת"ק דטבל ותרומה יאכילוהו טבל הלא אם יאכילוהו טבל חייב על מאה זתים שיש בכוס על כל כזית וכזית ואם יפרישו התרומה יאכל צ"ט זתים של היתר וזית אחד של איסור דהיינו תרומה ויראה דהר"ן מפרש סוגיא דידן שלא כפרש"י וה"פ א"ר היכא דאפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לה וספינן ליה כלומר דאם אפשר בחולין שיש כאן בקי להפריש התרומה מהטבל דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן לה ויאכילוהו צ"ט זתים של היתר חולין מתוקנים וזית א' של תרומה למעט בשעורין של אכילת איסור כי פליגי דלא אפשר בחולין כלומר דאין כאן בקי להפריש התרומה מהטב' ויש כאן לפנינו ב' כוסות א' של טבל וא' של תרומה מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומ' חמורה ומתוך לשון הרמב"ם פי"ד מהמ"א יראה דמפרש הכי שכתב טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל דאינו קדוש כתרומה עכ"ל ומדקאמר דא"א לתקן הטבל משמע דהוי משום דאין כאן בקי שיודע להפריש התרומה דאלו היה מפרש כפרש"י היל"ל ואם אין שיעור בטבל להאכילו חולין שבו אחר הפרשת התרומה מאכילים אותו טבל ודוק ועיין בתשובת הרדב"ז סי' ק"ל דכתב ומ"ש הר"ן בטעמו של דבר לא נתיישב אצלי וכבר השבתי בטעמו של דבר בתשובת אחרת עכ"ל ולא ידעתי מהו הגמגום שגמגם מהרדב"ז בדברי הר"ן ואולי הוא מה שהקשתי עליו לעיל וכבר זכיתי ליישב הסוגיא לדעתו של הר"ן ודוק ועיין מ"ש במנחות ר"פ ר"י דאמר התם מוטב שירבה במלאכה א' בהרקדה ואל ירבה בהרבה מלאכות ודוק:

ע"ב גמרא אפשר בחולין פשיטא כו' איכא למידק דמשמע מהכא דהפרשת תרומות ומעשרות בשבת אסור משום טלטול וזה טעם חדש מעולם לא שמענו ובפרק משילין דתנן התם ולא מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ק"ו בשבת מוכח שם מדברי רש"י דטעמא הוי משום מתקן וכ"כ הרמב"ם פכ"ג דשבת דין ט' עוד כתב שם דין י"ד יע"ש וקשה אמאי כתב הרמב"ם דין זה ב' פעמי'