תוספת יום הכיפורים סז

ותו למה במקום א' נתן טעם א' ובמקום ב' נתן ב' טעמים והרב המגיד תירץ בזה יע"ש ובתשובת הרלב"ח סימן י"ו דף כ"ו עמד בקו' זו דהרמב"ם פכ"ג דשבת דין ה' כתב דאסור להטביל כלים בשבת מפני שהוא כמתקן כלי ובפ"ד דהלכות י"ט דין י"ז כתב כלי שנטמא אין מטבילין אותו בי"ט גזרה שמא ישהא אותו בטומאתו ואם נטמא בי"ט מטבילין והשיב דטבילת כלים דהוא כמתקן כלי לא מתסר אלא בשבת אבל בי"ט אין איסו' משום מתקן כלי משום דהוי מכשירי אוכ' דשרו בי"ט ועם זה יובן שינוי הטעמי' שכת' הרמב"ם פ' כ"ג דשב' אין מגביהין תרומה ומעשר כי טעם מתקן סגי לאסו' בשבת אבל לאסו' בי"ט הפרשת תרומה ומעשר לא סגי טעם זה דאם טבילת כלים אינה אסורה בי"ט מטעם תיקון כ"ש להגביה תרומות דאינו אסור מטעם תיקון ולכן הוצרך הרמב"ם לבקש טעם באיסור הפרשת תרומות משום דדמי למקח דמן הטעם הזה אסור בי"ט זהו כללות דבריו בקיצור ויש לי גמגום בדברי הרב ז"ל דאי כל כונת הרמב"ם הוא לבקש טעם למה אסרו להפריש תרומות בי"ט הטעם הוא ברור לע"ד גזירה שמ' ישהא להפריש אותם בי"ט ואתי בהו לידי תקלה לאכול אותם טבולים ותדע שכן הוא דהרי כתב הרמב"ם פ"ג די"ט דין הלש עיסה בעי"ט אין מפרישין ממנה חלה בי"ט ואם לשה בי"ט מפריש חלה ונותנה לכהן ונמצא דהפרש' חלה הוא דומה ממש לטבילת כלים בי"ט דאם נטמא מעי"ט אינו מטבילין בי"ט גזרה שמא ישהא והפרשת תרומה בי"ט דומה ללש עיסה מערב י"ט ולכלים שנטמאו בעי"ט זו ראיתי לגמגם בדברי הרב ז"ל אמנם מ"ש לתרץ שינוי הטעמים הם דברים נכוחים ראוים למי שאמרם ומ"מ הנה נתברר טעם איסור הפרשת תרומות ומעשרות ואין גם אחד שיאמר דטעמא הוי משום טלטול ומיהו הדין דין אמת דטבל אסור לטלטל כדתנן בריש פרק מפנין אבל לא את הטבל ולא את מעשר שלא ניטלה תרומתו יע"ש ויש ליישב דהא דאמרי' בעלמא דאיסור הפרש' תרומות הוי משום מתקן ולא אמרינן דטעמא הוי משום טלטול משום דמיירי דיש פירות טבל בכלי א' גדול ומעט פירות טבל בכלי אחד קטן ומפריש וקורא שם על מה שיש בכלי קטן לתקן מה שיש בכלי גדול בכה"ג אין איסור טלטול דהא לא נגע בהו ולא מיתסר אלא משום מתקן אבל כשהטבל הוא בכלי אחד ומפריש ממנו תרומה מלבד איסור מתקן יש איסור טלטול במה שנוגע בטבל קוד' שיפרישנו ועיין בפ' האש' רב' דף צ"ג ע"א דשם אמרו דאיסו' הפרש' תרומו' בשבת הוא משום טלטול ודוק:

אימא תנאי היא כו' הק' בחדושי הלכות דה"מ למימר דהא דרבא לאו תנאי היא אלא דפליגי בדלא אפשר בחולין ובפלוגתא דתנאי דלעיל ויש ליישב וק"ל עכ"ל ויראה דאין לפרש כן דאם כן הוי קשיא לן נימא הני כהני תנאי ותו ללשון ראב"ע דאמר לא יאכל עד שיעש' משמע דרוצה שיאכל כל מאכלו חולין מתוקנים ואם כן פלוגתייהו הוי בדאפשר בחולין ודוק ולענין פלוגתא זו לפי דכלל שבידינו דהלכה כרבי מחברו א"כ הלכה כרבי דאין צריך לעש' במעש' ירק בשבת אפי' בדאפש' בחולין ובקשתי דין זה דהרמב"ם פרק י"ד דהמ"א כי שם ביתו ולא מצאתיו ולא ידעתי למה השמיטו ואפשר דסברת ר' היא דא"צ לעשר כלומר דאין חייב לעשר ואם ירצה לעשר יעשר וכיון דמודה ר' דאם ירצה יעשר וראב"ע סובר דלא יאכל עד שיעשר טפי עדי' למפסק כתרווייהו דלא יאכל עד שיעשר בדאפשר בחולין ולפ"ז שפיר עשה הרמב"ם דהשמיטו ודי לו במ"ש שם טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל מאכילין אותו טבל דמשמע מדבריו אלו היה אפשר לתקן מפרישין התרומה אף בטבל ירק דרבנן ודוק:

ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ראו נא כי אורו עיניו כו' איכא למידק אמאי לא מייתי מקרא דכתיב מקמיה ויהונתן לא שמע וכו' ותאורנ' עיניו ויראה משום דהעם השיגוהו ליהונתן איך אכל דהרי השביע אביו את העם שלא יאכלו לחם וקשה דמה השגה היא זו והלא יהונתן לא שמע שבועה זו אלא דכונת המשיג היה אע"ג דלא שמע שבועת אביו מ"מ ממה שאתה רוא' דויעף העם ואין משיג ידו אל פיו היו לך להבין כי אנו מושבעים שלא לאכול וכלפי זה השיב יהונתן אין טעם להשגה זו משום דראו נא כי אורי עיני כלומר דעד עתה היו עיניו כהות שאחזו בולמו\ס ובכן לא ראיתי אם יש משיג ידו אל פיו אם אין ועל ידי המתיקה האירו עיני ואני מבחין בין טוב לרע ולזה כיון התנא דמייתי הך קרא ואפשר שגם רש"י רמז זה שכתב ראו נא כי אורי עיני ביהונתן כתיב כלומר דפ' זה הוא התנצלות יהונתן על עצמו מש"כ קרא דותארנה עיניו דאינם דברי יהונתן אלא סיפור הכתוב ואפילו זכר לדבר ליכא משום דהתם לאו בולמוס הוה אמנם מה שאמר יהונתן התנצלות דהיו עיניו כהות כמי שאחזו בולמוס ולפיכך לא ראה יש זכר לדבר אבל ראיה גמורה אינה משום דלאו בולמוס גמור הוה אלא קרוב לבולמוס ודוק:

רבי מאיר הוה דייק בשלמא ק"ק דהרי אמרו במ"ר פרש' שלח לך יש מי ששמותיהן נאים ומעשיהם כעורים כו' יע"ש י"ל דרוב בני אדם דשמותיה' נאים גם מעשיה' נאים ורוב בני אדם דשמותיהם כעורים גם מעשיהם כעורים ואמרינן בפרק קמא דברכות אר"י שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה כו' ומנ"ל דשמא גרים כו' אל תיקרי שמות אלא שמות ועיין בפירוש הילקוט תהלי' מ"ו מ"ש בזה פירש נכון ובכן סרו מהך הפירושים הדחוקים שכתב בפי' הילקוט פרשת האזינו דהך עובדא דר' מאיר דייק בשמא דודאי על הרוב השמות מורים על הפעולות ולכן צריך האדם למיחש מיהא כשרואה אדם דשמו מגונה דלמא גם מעשיו מכוערין אמנם יש מיעוט בני אדם דאין הולכין פעולותיהם אחר שמותיהם ועוד אפשר דבשמות דדשו בהם רבים והם ישנים אין ראיה אבל שמות חדשים דלא שמענו כמותם יש לחוש ובכה"ג שמא גרים כדכתיב אשר שם שמות בארץ דהיינו בהנחת אותו שם לראשון אדם שראינו שנקרא בשם חדש דלא דשו ביה רבים ועיין בספר יד יוסף דף רכ"ד ודוק:

דף פ"ד ע"א מאי בינייהו איכא בינייהו למקטליה בדבר הנזרק א"ל מאי בעי מאי בינייהו והלא נ"מ להאכיל למי שנשכו כלב שוטה מחצר כבד שלו כר' מתיא בן חרש באיזה מין כלב הוא אם הוא בכלב שנשים כשפניות משחקות בו או שאין כאן נשים כשפניות אלא שרוח רעה שור' עליו י"ל דאי הוה הלכה כרבי מתיא בן חרש הוה א"ש למאי נ"מ אבל כיון דקי"ל הלכה כחכמים דפליגי אר' מתיא בן חרש למאי נ"מ לדעת ממאי הו' ומשני למקטליה בדבר הנזרק וק"ל דזה הלשון הוא מגומגם דלמקטלי' בדב' הנזרק כ"ע מודו דשפיר דמי כי פליגי בהורגו בידו שלא בזריקה וצ"ל דה"כ קאמר דאיכא בינייהו להורגו בידו שלא בזריקה דלמ"ד רוח רעה שורה עליו אינו יכול להרגו אלא בדבר הנזרק ורש"י ז"ל תיקן הלשון כדכתיבנא והרמב"ם והטור לא הביאו דין זה ושלטי הגבורים הביאו ופסק דיהרגוהו בדבר הנזרק יע"ש ואף על גב דהלכתא כרב באיסורי פסק כשמואל דתניא כותיה ודוק:

ר"י חש בצפדינא כו' והא איכא חלול ה' דמגלי לה מעיקרא פרש"י מההיא שעתא גלי לה כו' כלומר דפי' לה דלא אמר באלהא דישראל אלא א"ה לאלהא דישראל ויראה דבא רש"י ז"ל לאפוקי שלא תפרש דמגלי לה מעיקרא דבאונס נשבע והאדם בשבועה כו' דאפ"ה איכא חלול ה' בדבר ולא סר החילול ה' אלא מפני שגילה לה האמת דברים של טעם דאין בלשון שאמר שבועה וכן מצאתי שכתב הש"ך י"ד סימן רל"ב ס"ק ל"ב לאפוקי מור"ם בעל המפה שרוצה להקל בזה יע"ש:

כתב רש"י ור"י היכי עביד ל"ג לה אלא במסכת עכו"ם וכו' כלומר דשם פריך דכיון דחולי צפדינא כמכה של חלל דמי מדעשה הרפואה בשבת היכי נתרפא מעכו"ם והא"ר כל מכה שמחללין עליה שבת אין מתרפאין מהם והתם משני אדם חשוב שאני ומרן הב"י סימן קנ"ה תמה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הזכירו דין אדם חשוב דשרי יע"ש ולי יראה לתרץ דהתם בגמרא הוכרחו לומר משום קושיא אחרת דמטרוניתא דר"י רופא מומחה הוה ולפי תירץ זה אזדא לה תירוצא דאדם חשוב לכך לא פסקוהו ודוק:

תוספת ד"ה ה"נ מסתברא וכו' ובפרק קמא דקדושין דף כ"ו גבי מעש' במדוני יש ה"נ מסתברא שאינו נשאר זהו למקצת גירסת אבל לגי' רש"י דהתם נשאר יע"ש ודוק:

ע"ב גמרא ל"ל תו למימר וכל ספק נפשות וכו' א"ר לא ספק שבת זו ק"ק דאמאי לא משני דמתני' דכל ספק נפשות בא ללמד דראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"ג דצייד כוורי כדאמרי' לקמן ויש ליישב ודוק:

ואין אומ' נמתין לו שמא יבריא וכו' ומשמע דאפי' הוא סמוך למ"ש דלא נשאר משבת רק שעה או חצי מחללין ומתוך תשובת הרשב"א שכתב מרן הב"י י"ד ס"ס קל"ד לא משמע הכי וצ"ע ועיין א"ח סימן שכ"ח סי"ד ועיין בי"ד במור"ם בעל המפה ס"ס קנ"ה ודוק:

מחמין חמין לחולה בין להשקותו בין להברותו דהיינו רחיצה ויראה לי דרחיצה שעושים לו אין במניעתה סכנה ומכאן ראיה למ"ש ה"ה פ"ב דשבת בשם הראב"ד גבי מדורה דלכל צרכי חולה מחללין ואע"פ שאין במניעת הדבר שעושים לו סכנה ומרן שם בכ"מ חולק בזה ועיין בתשוב' הרמב"ן סימן רפ"א ואין אומרים יעשו דברים הללו לא ע"פ נשים ולא על פי כותים אבל מצטרפין לדעת אחרת חילוף הגירסאות והפירושים שיש בזה נתבארו יפה בב"י א"ח סי' שכ"ח ובמה שנראה מדברי רש"י כאן דבאומדנא דס' נפשו' הולכין אחר רוב דעות עיין מה שכתבתי לעיל בסוגיא דרופאים בדברי מר בר' אשי ודו"ק:

ראה תינוק שנפל בים פורש מצודה ומעלהו כו' ואע"ג דקא צייד כוורי משמע דאפילו דזה האיש מכוין לעשות ב' אלה בבת אחת להציל התינו' ולצוד דגים שרי ודבר זה הוא מחלוקת אמוראים במנחות ר"פ ר"י דאתמר שמע שטבע תינוק בים ופירש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב וכו' וק"ל למ"ד חייב מהך ברייתא דהכא דשריא להציל התינוק ולצוד דגים בבת אחת י"ל דהכא מיירי דעיקר כונתו להציל התינוק אלא דאגב רוצה לצוד דגים דצריך להם ולפיכך שרו אבל התם עיקר כונתו לצוד דגים אלא דאגב דעתיה נמי להציל התינוק לפיכך פליגי ולענין הלכה קי"ל כמאן דפטר משום דאיכא ל"א שם במי שלא שמע שטבע