תוספת יום הכיפורים סה

תפסו דברי הרי"ף וסיעתו דבכוליה תלמודא הלכתא כמר ב"ר אשי חוץ ממיפך שבועה וחוזרי אף שהוא להקל בענין טרפות דצומת הגידין וה"ה לענין ביטול השליח של גט דאנו הולכין להקל כפי הכלל של הרי"ף ז"ל ודוק:

מי שאחזו בולמוס כו' איכא למידק כיון דביום כיפור עסקינן דצריך לצום לימא סתמא מאכילין אותו פשיטא דאם לא נמצא דברים המותרים להאכילו דנאכילו דברים האסורים אפילו טמאים ויראה דאתא לאשמועינן דאין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרים בנמצא ומאכילין אותו אפילו דברים טמאים וכן כתב הרמב"ם פי"ד מהלכות מ"א ודייק לה מרן בכ"מ שם מלישנא דמתניתין כדכתי' והשתא ניחא מאי דקשיא דכולה מתניתין היא משנה יתירה דהא תנן לעיל עוברה שהריחה כו' וה"ה במי שאחזו בולמוס אלא מתניתין דהכא אתא לאשמועינן ממהרים רים להאכילו בנמצא מוכן אפילו דברים טמאים ואין מבקשים דבר המותר משא"כ בסתם חולה דעלמא דאפי' דיש נבלה מוכנת שוחטין לחולה בשבת כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בשמעתין יע"ש ועי"ל דמתניתין אצטריכ' ללמד לנו שיעורא אימתי יצא מן הסכנה של בולמוס דהוא משיאורו עיניו ודוק:

מי שנשכו כלב שוטה כו' ופרש"י ואע"פ שנוהגים הרופאים כו' וק"ל מ"ש רש"י בטעמא דרבנן דסברי דאינה רפואה גמורה דמשמעות דברים הללו ר"ל דרפואה זו לפעמים מעלה ארוכה ולפעמים אינה מעלה ארוכה נמצא דאינה רפואה גמורה ולפיכ' אסרוה חכמים וזה תימה בעיני דכיון דיש פעמים דמעלה ארוכה למה לא נאכיל אותו משום ספק והלא קי"ל ספק נפשות דוחק שבת החמורה כ"ש בשאר האיסורין ויותר היה נראה לפרש דרבנן סברי דאינה רפואה כלל ולכך אסרוה ורבי מתיא בן חרש סבירי לי' דהיא רפואה גמורה ואפילו לא תהיה רפואה גמורה אלא דמעלה ארוכה לפעמים יש להתיר משום ספק נפשות ויראה לי דהר"ן הוקשה לו כן על פירש רש"י ולפיכך כשהעתיק לשונו בפיר' דמתני' דלג תיבת גמורה יע"ש וראיתי בס' איסור והיתר למהר"ר יונה כלל נ"ט שכתב השיב מהר"מ על נכפה א' שרצה הא"י לרפאותו ולהאכילו שרץ העוף נכפה הוא חולי גדול וכמכת של חלל הגוף דמי ופעמים שמסתכן ונופל לאש או למים אם הרפואה ידועה מותר ואם אינה ידועה אין בידי להתיר עכ"ל ותשובת זו מצאתיה בתשוב' מהר"ם שנדפסו בפראגה סימן ק"ס יע"ש גם מור"ם בעל המפה י"ד ס"ס קנ"ה יע"ש ועיין בא"ח סימן ש"א סך"ז כתב דכל לחש מותר ולא אסרו אלא באותם שבדקו ואינם מועילים יע"ש וע"ש סי' שכ"ח ס"ד דבמכה של חלל עושים לו כל מה שרגילים לעשות בחול כו' יע"ש ומשמע לי דכל רפוא' טבעית שרגילין לעשות אע"פ שהיא ספק רפואה יכולים להאכילו לחולה אף שהוא דבר איסור או שצריכין לחלל שבת לעשו' אותה רפואה מחללים עליו השבת דספק נפשות להקל כנ"ל:

והרמב"ם בפירוש המשנה כתב ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש כו' כי זה אינו מועיל אלא דרך סגולה כו' יע"ש ואיכא למידק מהא דתנן סוף פ"ו דשבת יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל כו' משום רפואה דברי ר"י וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואמרינן עלה בגמרא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי וכת' הרמב"ם שם בפירוש המשנה דרפואות הללו הם בסגולה והלכה כר' יוחנן יע"ש וכן פסק בחבורו הגדול פרק י"ט מהלכות שבת דין י"ג וי"ד ומכל זה נראה, דמתרפאים גם ברפואות שהם מרפאים דרך סגולה וזה סותר למה שפסק כחכמים דאי מאכילין למי שנשכו כלב שוטה מחצר כבד שלו לפי שהיא רפואה דרך סגולה ואינה טבעית וכיוצא בזה הקשה מר חמי בעץ החיים יע"ש ויראה דיש לחלק בין רפואה לרפואה דרפואה דסגולה דלית בה איסור מן התורה כהנהו דספ"ו דשבת דליכא למיחש בה משום איסורא דאוריי' מצד עצמה אלא משום חוקות הגוים בהא קי"ל כיון דיש בה משום רפואה אין בה משום דרכי האמורי ושריא אבל רפואה דהיא ע"ד סגול' ויש בה איסור דאורייתא מצד עצמה כגון אכילת בהמה טמאה בכה"ג קי"ל דאין להתרפאות ברפואה שהיא דרך סגולה כיון דיש באכילתה איסור דאורייתא זה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם:

אמנם ראיתי בתשוב' הרשב"א סי' קס"ו ותתכ"ה ששאלוהו אם מותר לעשות צורת אריה על טס של זהב כו' ושמעתי שגם מורי הרמב"ן כו' ובסי' תרי"ג כתב הרשב"א באריכות ופלפל בענין זה בהרמב"ם שכתב בסוף פרק י"א דהלכו' עכו"ם שכת' שם דמה שאסר' תור' ובחקותיה' לא תלכו כו' ובס' המורה ח"ג פרק ל"ז כתבו כו' ונתקשה הרשב"א בכונת דברי הרמב"ם דנראין סותרין דבריו אהדדי ולע"ד יראה דיש ליישב דכל רפוא' הכתוב' בספרי חכמי הרופאי' שמרפאים בהם דרך סגולה כיון דהיא אמיתי' מצד הנסיון שרי להתרפאות בה דיש כמה רפואות בספרי הרופאים שמרפאים בהם דרך סגולה כמשל שהביא הרמב"ם בתלית עשב על הנכפה דזו היא רפואה סגולית אמיתית מצד הנסיון רוצה לומר דפעם אחד קרה מקרה דתלו עשב על הנכפה ונתרפא ומשם הכירו וידעו דזו רפואה לנכפ' אף שלא השיגו טעם הרפואה על צד הטבע אלא דהיא רפואה סגוליית שריא אבל הרפואות שאנו אוסרין מדרכי אמורי הם רפואות שהמצאום תחלה האמוריים מכח שהיו עובדים עכומ"ז לשמש ולירח והיו אומרים לחולי זה יעשו רפואה זו ויועיל בסגולה מכח שברפואה זו יש בה כח כוכב פ' וכל כיוצא בזה מרפואות שהמציאו' האמורי' בסגולה מכח דתם ועבודת' על זה נאמר ובחקותיהם לא תלכו וזהו ספר חזקיה שגנזו ע"ד הרמב"ם שלא היו רפואות סגוליות או טבעיות מצד הנסיון של הרופאים דזה שרי אלא היו רפואות עשויות בכח צורות הכוכבים באופן דמה שאוסר הר"מ משום דרכי האמורי ברפואות סגוליות הם דוקא רפואות שהמציאום האמוריי' מכח עבודתם ואין השכל מודה בהם דיש בהם ממש דרך טבע אבל רפואו' שעלו ביד הרופאים מצד הנסיון וראו כי רפואה זו תועיל לחולי זה אף שלא ידעו דרך טבע איך היא מרפאה בתלית עשב על הנכפה שריא ומהך טעמא התירו מסמר מן הצלוב ושן שועל כי אלו סובר ר"י דמתני' שהוציא אותם הנסיון ע"ד תלית העשב על הנכפה שיצא זאת הרפואה לרופאי' מכח נסיון ולא יצתה מתחלתה מן האמוריים וחכ"א מסמר מן הצולב משום דרכי האמורי הם סוברים דכל רפואה סגולית דאין בה טעם טבעי מסתמא אנו אומרים דתחלתה מן האמוריים ואסורה משום דרכי האמורי העולה מכל הנז' לע"ד דהרמב"ם סבירא ליה דכל רפואה שהיא דרך סגולה ואומרים הרופאים שהוא מועיל אף שאין יודעים טעם לדבר שרי והיינו מתני' דשבת דיוצאין בביצת החרגול כו' בכל אלו אין בהם משום דרכי האמורי משום דתחלתם נתפרסמו ע"י נסיון אבל רפואו' שיצאו מתחלה מפי האמוריים מכח דתם ועבודתם והם דברים זרים שאומרי' שהם מרפאי' בסגול' בזה הוא דאסור משום דרכי האמורי זהו כונת הרמב"ם בספר המורה ואף במ"ש הרופאים דרפואה פלו' מועיל לחולי פלו' דרך סגולה אם הוא לעבור על התורה כגון להאכיל חצר כבד כלב שוטה למי שנשכו אין להתיר דלא התירה התורה לרפאות החול' בכל האיסורין ולחלל עליו את השבת אלא ברפואה טבעית לא ע"ד סגולה זה נ"ל בכונת הרמב"ם בפירש משנתינו ודוק ומי שרוצה לדעת כמה דברים אסרו חכמים משום דרכי האמורי יעיין בתוספ' דשבת פ"ז ופ"ח יע"ש:

ת"ר מנין היו יודעים מהאירו עיניו כו' קשה מה זו שאלה והלא נשאל לו אם רואה אם לאו דהא סי' זה משיבחין בין טוב לרע עכ"ל שאנו שואלים לו מה טעם תבשיל זה והוא משיב לנו אבל ל"ל סימן אחר די שיאמר שהאירו עיניו ואפשר לומר דסי' דברייתא אצטריך לסגי נהור דאין לו סי' שיאירו עיניו ונתן לנו סימן אחר וה"ק מנין היינו יודעים שאם היה לו עינים שהאירו וניצול מסכנת בולמוס משיבחין אך קשה דהרי"ף והרמב"ם פ"ב מה' מ"א השמיטו סי' זה דברייתא ולא ידעתי למה והרא"ש הביאו ויגדל התימה על הטור סי' תרי"ח אמאי השמיטו כיון דאביו הרא"ש ז"ל מייתי לה וצ"ע:

ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל תחלה כו' קשה דמאי קמ"ל פשיטא דאם אנו יכולין להאכילו איסור קל למה נאכילנו איסור חמור ויראה דסד"א כיון דזה האיש הוא מסוכן והתורה נתנה לו רשות שיאכל איסור וחי בהם סד"א מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא מעין הא דאמרינן ריש יבמות דף ז' דעשה דחי ל"ת ואין לחלק בין ל"ת גרידא לל"ת שיש בו כרת דמה לי חומרה זוטא מה לי חומרא רבה וכה"ג אמרינן ריש פר' בתרא דיבמות אהא דאמר ר"ן רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו פריך עלה מכדי הא דאורייתא והא דרבנן מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו ומכאן ק"ל במאי דקי"ל דקטן שקידש אינו כלום ואפילו באב שקידש לבנו קטן אינם חוששים זולת מהרי"ק בשו' ל' בשם ר"י ברזילי חושש להצריך גט באב שקידש לבנו קטן ומרן א"ה סימן מ"ג תמה על סברא זו וכן האחרונים פסקו להקל זולת הראנ"ח ח"א סי' מ"ז נראה דמיחש חייש לס' זו בחיי קטן כיון דהוא איסור כרת אך אם מת הקטן ונשאר זקוקה ליבם הוא מיקל משום דהוי איסור לאו ופני משה ח"ב סי' ג' לא רצה להקל בקדושי קטן רק בקדושי סבלונות יע"ש ובכן ק"ל על מהראנ"ח ז"ל דמחלק באיסור קדושין בחיי קטן דאיכא כרת משא"כ כשמת ונשארה זקוקה ליבם דהוי יבמה לחוץ דליכא אלא איסור לאו דמכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו כדמסקינן בגמרא ושוב ראיתי בתרומת הדשן סי' רכ"ג שתמה כן על הגאונים המקילים בזיקת יבם משומד ובקדושין מחמירין יע"ש ועיין פ"מ ח"ב סי' נ"א דף צ"ד ע"ב וראיתי במהרי"ק סוף שורש ע"ב דהקשה דבחד דוכתא אמרינן בשבוי' הקלו דהיינו איסור לאו דזונה לכהן אך באיסור א"א דהוא כרת מחמרינן וברי' יבמות אמרי' מה לי חומרא רבה מה לי זוטא וחלק חילוק יפה דדוקא לענין ספיקא וחששא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אבל דבר שהוא מותר מן הדין ומשום גזרה דרבנן מחמרינן בכה"ג אמרי' דבאיסור א"א דחמו' עבוד רבנן הרחק' אבל באיסור שבויה דלאו לא עבוד רבנן הרחקה וכמו שפירש התוספות בפרק קמא דפסחים דהחמירו גבי חמץ בפסח טפי מיין לנזיר משום דאיכא כרת ונזיר איסורו לאו ועיין בת"ה סימן ר"ן יע"ש ועי"ל דהא דתניא מאכילין אותו הקל אשמועינן חדושא דאם אמדוהו הרופאים דבכזית טבל יצא מן הסכנה דטבל מסעד סעיד ואם יאכל נבילה יצטרך לאכול ב' זתים והוה ס"ד דנאכיל אותו טבל בשביל שלענין הכמות הוא איסור מועט זית אחד קמ"ל דאין הולכין אלא אחר האיכות וטפי עדיף להאכילו ב' זתים מנבילה דהוא איסור