תוספת יום הכיפורים סג

ועוד אפשר לתרץ מה שהקשה מרן על ר"ל והרמב"ם דליכא ס' דמאי חזית כו' י"ל דס' דמאי חזית שייכא אפילו דהוא והם נהרגים והטעם משום דאיכא עבירה שהישראל יהרוג לישראל חברו ומוטב שיהרגו שניהם ולא יעשה עבירה הישראל להרוג חברו כו' דמאי חזית כו' סומק טפי לעשות עבירה דש"ד להרוג את חבירך להציל נפשך אי משום דוחי בהם ולא שימות בהם ליתא לפי שטעמו של דבר שחביבה נפשו של אדם יותר מן המצוה כגון שמירת שבת או שאר מצות דליכא איסור נפש אבל כאן שיש עבירה דש"ד להרוג חבירך למה ייטב בעיני המקום שתהרוג את חבירך והלא אין דוחין נפש מפני נפש או נפשות ולמה יהא דמו חביב לפני הקב"ה יותר מדמו של חבירך והלא אפש' דנפש חבירך שקול לפני המקום כנגד כמה נפשות כדאשכחן שקול משה כו' ולפיכך אפילו אמרו לרבים אם לא תמסרו או תהרגו לפלוני נהרוג לכולכם וגם לפ' בכלל דנמצא דהוא והם נהרגים בודאי דאפ"ה לא ימסרוהו אע"ג דיחדוהו משום דסבר' הוא דלא הותרה עבירה דש"ד להציל עצמן דמאי חזית כו' סומק טפי כדי לעשות עבירה ומוטב שיהרגו כולם ולא יעשו עבירה דש"ד כיון דאותו פ' אינו חייב מיתה ולפי זה הך עובדא דמארי דוראי דא"ל זיל קטליה כו' יוכל להיות דמיירי דאותו פ' לא היה יכול לברוח כגון שהיה אסור ואם לא היה הורגו הישראל היה הורג שניהם ואפ"ה א"ר נקטלך ולא תקטול כדי שלא יעשה עבירה דש"ד ואפילו דהוא והם נהרגים איכא ס' דמאי חזית כדי שלא יעשה עבירה דש"ד כיון דאותו פ' אינו חייב מיתה כשבע בן בכרי ובכן נמי עלו דברי הרמב"ם כהוגן אמאי פסק כר"ל דיחדוהו לבד לא סגי משום דהך עובדא דמארי דוראי דא"ל זיל קטליה הוי יחדוהו ואפ"ה א"ל רבא נקטלך ולא תקטול משום דלא היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ודוק:

ואם אומרים לישראל סמא עינו של פ' כו' יש להסתפק אם גם בסכנת אבר אמרינן מאי חזית דלמא עינא דחברך סומק טפי או דלמא ע"כ לא אמרו סברא דמאי חזית בסכנת אבר ואין לומר דמלתא דפשיטא דגם בסכנת אבר שייכא סברא זו משום דאפשר דבהדין דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה והו"ל נפש בנפש דמ"מ הרי אפשר דלא ימית את חברו ואין ספק מוציא מידי ודאי שאם לא ינקר עין חברו יהרגוהו ואת"ל דלא אמרינן בכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי ואינו יכול לנקר עין חברו שמא תצא נשמתו אכתי איכ' לספוקי אי אמדוהו הרופאים שלא תצא נשמתו ושייכא אומדנא בכהאי גוונא כדאמרינן בהחובל גבי עין תחת עין אימא עין ממש ואמדינן ליה שלא ימות יע"ש ומפשט השמועה נראה דלא אמרו סברא דמאי חזית אלא נפש בנפש דאין דוחין נפש מפני נפש אבל בסכנת אבר יכול לסמא את עינו כדי שלא יהרגוהו ובכן ק"ל על מ"ש הרמב"ם בהחובל רפ"ח אנס לישראל שיראה לו ממון חברו כו' וכן פסק מרן ח"מ סימן שפ"ח וכתב שם הסמ"ע ס"ק י"ט וז"ל יש לדקדק מלשון הרמב"ם והמחבר מדכתבו לשון פטור ולא כתבו דמותר להראותו כיון דנאנס על זה די"ל לכתחלה לא יראהו אלא שאם הראהו פטו' מתשלומין עכ"ל וקשה אמאי לא יוכל לכתחלה להראות ממון חברו כדי שלא יהרגהו והלא אפילו לנקר עין חברו או לחתוך לו שום אבר רשאי לעשות כן להציל עצמו כל שכן להראות ממון חברו ואפילו תימא דהדין הוא דגם בסכנת אבר אמרינן ס' דמאי חזית כו' מ"מ להראות ממון חברו דין הוא דלשרי שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש דמאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפי' וכיוצא בזה השיג הראב"ד שם עמ"ש הרמב"ם שם דאם נשא ונתן ביד חייב לשלם כתב הראב"ד דאין הגאון מודה בזה שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש יע"ש ואם לא היה אומר הרמב"ם רק זה דנשא ונתן חייב לשלם לא היה ק"ל מהא דאמרו אין לך דבר עומד בפני פ"נ כמ"ש הרמב"ן בהגוזל בתרא בס' המלחמות מי קאמרינן דמוסר יהרג ואל יעבור ימסור וישלם ממון לבעלים הוא דאמרינן וטעמא הוי משום דמן שמיא קנסוהו שיאנוס הוא אותו להכותו או להרגו אם לא ימסור ממון חברו וחייב לשלם משום דאסור להציל עצמו בממון חברו יע"ש אמנם הא דקא מדקדק הסמ"ע מדברי הרמב"ם דאנס לישראל שיראה לו ממון חברו כו' דאפילו הכי לכתחלה לא יראהו הוא דבר קשה בעינם דלית לן יהרג ואל יעבור אלא דוקא בגימל החמורות אבל בשאר מצות וחי בהם כתיב ומדברי הרמב"ן הנז' יראה בהדיא דלכתחלה יכול למסור ממון חברו כדי שלא יהרגהו אלא דחייב לשלם אם נשא ונתן ביד וכן נראה עיקר דיעבור ויראה ממון חברו לאנס ואל יהרג וכן כתב הרשד"ם ח"מ סימן נ"ה ופירש דין זה בלשון נ"י שהוא סתום ועמוק יע"ש ודוק:

גמרא ההוא עובדא דארחה כו' פרש"י שהריחה ויוה"ך היה איכא למידק מה בא רש"י ללמדנו דיוה"ך היה יש לומר סד"א דמעשה זה היה בשאר ימות השנה שהריח עובר שום איסור וא"ר דילחשו לה דיוה"ך הוא ולחש זה יש לו סגולה אף שאינו יוה"ך קמ"ל ועוד יראה דלפעמים בא רש"י לתקן הלשון היכא דהוא קצר בגמרא דהול"ל ההוא עובדא דארחה ביוה"ך ולא דארחה סתם ולא ידענו באיזה יום היה ומתשובתו של רבי למדנו דיוה"ך היה ואפילו התלמוד לפעמים מתקן לשון התנא הקצר כדאשכחן פרק שור שנגח ד' וה' וכו' דתנן חש"ו כו' אלא אימא ר"י אומר וכתב מהריק"א בכללי הגמרא דף קי"ד וז"ל ומכאן תשובה למתמיהים על רש"י איך מפרש דברים פשוטים מצד הענין וטעמא מפני שמצד הלשון הוא מגומגם עכ"ל ועוד יראה משום דלכאורה ק"ל איך תועיל הלחישה דיום כפור הוא וכי המעוברת אינה יודעת דיוה"ך הוא ומכח זה הו"א דמעשה זה היה במקום רחוק מירושלים שלא ידעו אימתי קדשו בית דין את החודש ואותה מעוברת ובני העיר לא היו יודעים דיוה"ך הוה וביני ביני הגיעו שם עדים לאמר שיוה"ך הוא לבני א"י שקדשו את החדש וכה"ג אשכחן פ"ק דר"ה דף כ"א שבא לוי לבבל ואמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא יע"ש ולפי' שאלו לר' אם יתנו לה לטעום וא"ל דילחשו לה דיוה"ך הוה דאולי כשתדע דיוה"ך הוא לבני מערבא תוכל להתאפק לאפוקי זה בא רש"י ואמר דיוה"ך הוה והיה מפורסם להם שהוא יוה"ך ואפ"ה א"ר שילחשו לה שיום כיפור הוא דאפשר שיקבל העובר לחישה זו ותוכל להתאפק ודוק:

קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך כו' נפיק מינה רבי יוחנן נראה דעיקר הקריאה דקרי עליה הוא סיפא דקרא ובטרם תצא מרחם הקדשתיך כדאמרינן בפרק קמא דתעניות כל היושב בתענית נקרא קדוש יע"ש ורמיזת הפסוק הוא לומר דהעובר העתיד להיות צדיק הב"ה מקדישו טרם יצא מרחם אמו שיוכל להתענות ויקרא קדוש ונפיק מינה רבי יוחנן דהוה קדוש לה' כדאשכחן פ"ג דברכות דרבי יוחנן הוה יתיב בשערי טבילה כו' דכל הגדר מן הערוה ואין יצה"ר שולט בו נקרא קדוש ודוק:

דף פ"ג ע"א קרי עליה זורו רשעים מרחם כו' נראה דעיקר הקריאה דקרי עליה מאי שכתב המשורר זורו רשעים מרחם נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים משום דכתיב בתריה חמת למו כדמות חמת נחש כו' וכתיב אשר לא ישמע לקול מלחשים ורמיזת הפסוק הוא לומר דהעוב' העתיד להיות רשע בעודו ברחם אמו נעשה זר לאכול ביום הצום ולא ישמע לקול מלחשים דאלחישו ליה דיום כיפור הוא ונתאוה לאכול כדי למלאות תאותו ונפיק מינה שבתי אוצר פירי שהוא אוצר פירות בשעת הזול כדי למכור לעניים ביוקר בשעת היוקר כדי להעשיר עצמו למלאת תאותו בכח העושר שקבץ ממון עניים ועונש אוצרי פירות עליהן הכתוב אומר בעמוס ח' לאמר מתי יעבור החדש כו' לקנות בכסף דלים כו' וכתיב בתרי' נשבע ה' בגאון יעקב כו' על זאת תרגז הארץ כו' כמו שדרשו בפרק הספינה דף צ' ע"ש וה"נ סיים המשורר לקלל הרשעים שנעשו זרים מרחם דלא ישמעו לקול מלחשים דתחלתם מוכח על סופם שהיו רשעים אוצרי פירות לאכול ממון עניים קללם המשורר ואמר עליהם אלקים הרם שנימו בפימו כו' ודוק:

קרי עליה זורו רשעים מרחם כו' איכא למידק דמהכא משמע דיצה"ר מונח בעובר בעודו ברחם אמו ואלו בפרק חלק אמרינן אמר ליה אנטונינוס לר' יצה"ר מאימתי שולט וכו' אלא משעת יציאה כו' ויש לומר דלעולם בעודו העובר במעי אמו יש בו יצה"ר אבל לא ניתן רשות לגמרי ליצה"ר שישלוט באדם עד שעת יציאה ודייקא נמי דקאמר אנטונינוס מאימתי שולט באדם ועיין ביפה תואר פרש' ויתרוצצו הבנים בקרבה מה שתירץ בזה עיין שם ודוק:

פיסקא חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין כו' פשיטא כו' איכא למידק מאי פריך פשיטא והלא לקמן בסמוך מותיב ליה ממתני' דתנן חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא יש לומר דהך מקשה סבר כסברת מר ב"ר אשי דאמר לקמן דהיכא דהחולה אומר צריך אני אפילו מאה רופאים אמרו לא צריך לדידיה שמעינן ומפרש מתני' כדלקמן אבל רבי ינאי דקאמר דחולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה היינו משום דהוי חד לגבי חד אבל חולה אומר צריך וב' רופאים אומרי' אינו צריך אין מאכילין אותו ואם כן להכי פריך מאי קמ"ל רב הונא דהיכא דחולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה פשיטא דספק נפשות הוא ואזלינן להקל ואין לומר דר' ינאי לדיוקא אתא לאשמועי' דדוקא חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה הא לגבי ב' רופאים אין שומעין לחולה ואתא רבי ינאי לאפוקי ס' מר ב"ר אשי הך תירוצא לא ניחא למקשה משום דעיקר החידוש הוא בעל הפה יוצא מדיוק דבריו ואם איתא דלהכי אתא ר' יוחנן הוה ליה למימר חולה אומר צריך וב' רופאים אומר' אין צריך אין שומעין לחולה מדקאמר חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה משמע דהיא גופא אתא לאשמועינן ולכך פריך עלה פשיטא ומטעם זה גם כן אין להקשות דדלמא רבי ינאי אשמועינן דדוקא חולה אומר צריך ורופא אומר אין צריך אין שומעין לספק החולה משום דאינו יודע דחולה לאו כלום הוא כמ"ש הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן דאם איתא דרבי יוחנן אתא לאשמועינן הך חדושא לא הוי ליה