תוספת יום הכיפורים סב

יכול לעשות ג"ע דהוי אונס והנך תנאי דמקשי נערה המאורסה מרוצח מה רוצח יהרג כו' הך היקשא ניחא לגבי דידה דהיא קרקע עולם והיא אנוסה דאשמועינן קרא דאפילו דהיא אנוסה חייבת למסור עצמה אלא אי אמרת כגירס' רש"י דהיא תעבור ואל תהרג דקרקע עולם היא והקישא לא אתי אלא לגבי בועל דמה רוצח כו' אף נערה המאורסה כו' יהרג ואל יעבור דהיינו הבועל אף על גב דאניס בזה הוא דק"ל הקישא אמאי אצטריך והלא לגבי דידיה אין כאן אונס דאין קשוי אלא לדעת ולא מיקרי אונס אלא רצון זה נראה לי בכונת קושית השאלתות דלא הקשה קושיתו אלא לפי גירסת רש"י דמשמע דלגיר' תהרג ניחא כדפרישית ודוק ועי"ל דהא דאמר רבי אין אונס בערוה דאין קשוי אלא לדעת היינו לומר דאם אנסוהו לבעול ואם לא יהרגוהו וישראלים היו מותרים בו שלא יבעול אין לו טענת אונס וממיתין אותו בית דין דאין קשוי אלא לדעת אבל אם היה קשוי שלא מדעת פטור ממיתת בית דין אבל חייב למסור עצמו על קדוש ה' ולא יבעול ולפי פירש זה אי גרסינן הכא תהרג ניחא דלעולם לענין למסור נפשו על קדוש ה' חייב אבל אי גרסינן יהרג קשה דהשתא ב"ד ממיתין אותו למסור נפשו על קדוש ה' מיבעיא ועיין בהרמב"ם פ"א מהלכות א"ב ודוק:

כתבו עוד התוספת ותירץ השאלתות כו' וק"ל טובא איך אתרצא קושי' בזה דהא ההיקש שאומר מה רוצח כו' אף על גב דאניס אף נערה המאורסה יהרג הבועל אעג"ב דאניס לא רצה לאוקומי הך היקשא במאיימים עליו להרגו אם לא יבא בעצמו על הערוה משום דאם כן לאו אונס הוא כיון דקי"ל אין קשוי אלא לדעת ואם אפילו בכי האי גוונא דמאיימים עליו להרגו אם לא יבעול לא חשיב ליה אונס אלא רצון משום דאין קשוי אלא לדעת כל שכן מי שהעלה בלבו טינא מחמת יצרו שהולך למות אם לא יבעול אותה פשיטא דאם יבעלנה לרפאות עצמו שלא ימות דלא מיקרי אונס אלא רצון כיון דאין קשוי אלא לדעת ובפרט דהכל נמשך מכח לבו הזונה דנתן עיניו באותה אשה דפשיטא דלא מיקרי אונס אלא רצון והיה נ"ל דכונת השאלתות לתרץ דמשכחת להתרפאות כגון שחלה חולי מכובד מתנים וכיוצא דרפואתו הוא דיבעול אשה ואמדוהו הרופאים דאם לא יבעול אשה ימות מחמת חוליי ולא שהעלה לבו טינא לבעול אשה בשרירות לבו שהלך אחר עיניו אלא חלה חולי שאומרים הרופאים שאם לא יבעול אשה ימות והיה זה החולי בספינה או כפר שלא ימצא שם אשה בהיתר רק באיסור וסד"א אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ויבעול ולא ימות קמ"ל היקשא דמה רוצח כו' וזהו שתירץ השאלתות משכחת לה להתרפאות והביא דוגמא לדבר מההיא דסוף פרק בן סורר ומורה דמשכחת לה איש שימות מחמת שאינו בועל ולעולם לא מוקי' היקשא בההיא גוונא ממש דנתן עיניו באשה דבההוא מלתא פשיטא דימות ואל יבעול כיון שאינו קשוי אלא לדעת ודוק:

כתבו עוד ור"י פירש כו' וק"ל ס"ס הך הקשא דהכא מה רוצח כו' במאי מוקים לה ר"י בעל התוספת אם הכותי' מאיימים עליו שיתקשה ויבעול זה לא מיקרי אונס אלא רצון כיון דאין קשוי אלא לדעת ואם מיירי שהוא היה מוקשה ועומד ודבקוהו בערוה של איסור בכה"ג אינו חייב למסור עצמו לדעת ר' יוחנן כיון דלא עביד מעשה והוי קרקע עולם ויש לומר דודאי הך היקשא מיירי דהכותים מאיימים עליו שיתקשה ויבעול וזה נקרא אונס ופטור ממיתת בית דין כיון דמעורר עצמו להתקשות מחמת אונס אינו נקרא רצון אלא נקרא דעשה מעשה באונס וחייב למסור עצמו על קדוש ה' והא דאמר רבי אין קשוי אלא לדעת אינו רוצה לומר דהוי רצון וחייב מיתת בית דין אלא רוצה לומר דעשה מעשה באונס דהיינו הקישוי ולא חשיב קרקע עולם וחייב למסור עצמו אף על גב דנתקשה מחמת אונס כיון דנתקשה לעבור העבירה אבל אם נתקשה לאשתו והדביקוהו בערוה פטור משום דלא עביד מעשה זה נ"ל בכונת תירץ ר"י ועיין מ"ש הרב המגיד פרק א' דהא"ב בהא דאין קשוי אלא לדעת ודוק:

כתבו עוד ור"ת היה מפרש כו' וריב"ם כו' וחפשתי ראיות לאמר מן הצדדין ונראה לי כריב"ם משום הא דאמרינן פ"ד מיתות דף נ"ז ע"ב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כו' לרבות את וכו' וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהלכות מלכים וכיון דבן נח שהיו בא על אשת איש היה נהרג מסתמא גם היא נהרגת דעל שניהן הזהיר הכתוב לא תקרבו לגלות ערוה להזהי' הנקבה כזכר לכן נאמר לשון רבי' כדפרש"י פ' אחרי מות יע"ש ודוק:

כתבו עוד ותימה כו' למה לא גירש מרדכי את אסתר וכו' יראה דכונת קשר קושי' זו הוא דהם הביאו תחלה סברת ר"ת דבביאתו לא מחייבא מיתה ולדידיה ל"ק למה לא גירש מרדכי את אסתר להצילה מאיסור מיתה אבל לדעת ריב"ם דאיכא איסור מיתה בביאתו ק"ל ותירצו ויש לומר דהיה ירא כו' והכריחו הדבר לומר תירץ זה משום דאם לא כן גם לר"ת תקשי למה לא גירשה כדי שלא תאסר עליו ודוק:

כתבו עוד וא"ת הא דקאמר מסכ' עכומ"ז כו' קושי' זו אין לך קשר עם מ"ש לפנים אלא עתה היו חוזרים אגופא דשמעתא וכן מוכח מהתוספות של פיר' ר"י ומאי שכתבו התוספות בריש הבע"י דשם כתבו פלפול קושי' זו יע"ש והכא הוסיפו התוספת בתירץ אחר מ"ש אף על גב שלא באונס מיתה היה חייב לאביי כו' ופלוגתא דאביי ורבא תמצאנה פרק ד' מיתות דף ס"א העובד עכו"ם מירא' ומאהב' אביי כו' ומ"ש התו' בסוף הדיבו' ועוד יש לומר דמשמע ליה כו' תירוץ זה האחרון היינו כתי' האחד ולא ראיתי נפקותא דדינא יוצאת בין תירץ אחד לתירוץ אחרון אלא משמעות דורשין איכא בינייהו דלתירץ קמא קרא דולנערה לא תעשה דבר בעושה מעשה איירי ולתירץ בתרא אף על גב דקרא איירי באינה עושה מעשה אפילו הכי הדין דין אמת דאפילו עושה מעשה אינה חייבת מיתת בית דין כיון דאנוסה היא ועיין בתוספת דר"פ הע"י ודוק:

כתב הר"ן בפירקין חוץ מעכומ"ז וג"ע וש"ד לאו דוקא אינהו גופייהו כו' גם מור"ם בעל המפה יורה דעה סימן קנ"ז כתב וכל איסור עכומ"ז וג"ע וש"ד אף על פי שאין בו מיתה רק לאו בעלמא כו' וכתב שם הש"ך דהביא הר"ן ראיה לזה מההיא דס"פ בן סורר כו' יע"ש וראיה זו איני מכיר דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה ולפיכך ימות ולא יעשה עביר' אבל אם אנסוהו לכ"ג שיבא על האלמנה דהוא איסורי לאוין מנ"ל דיהרג ותו דגמרא דיהרג ואל יעבור נפקא לן מנערה המאורסה דהוקש לרוצח והיינו במיתות בית דין אבל באיסור לאוין מנ"ל ותו דלענין להצילו בנפשו דנפקא לן מהך קרא דנערה דלכל העריות מצילין אותן בנפשם אמרו בפרק בן סורר דף ע"ג דדוקא חייבי מיתת בית דין וכריתות ניתנו להצילן בנפשם אבל חייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט אין מצילין אותם בנפשם והוא הדין לענין אם אנסוהו שיעבור באיסור לאוין דג"ע דאין חייב למסור עצמו אלא יעבור ואל יהרג כן נראה לי להלכה ודוק:

ע"ב גמרא ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה כו' ויש לחקור במעשה זה במאי קא מיירי אם נאמר דאם לא יהרוג הישראל לאותו פ' מארי דוראי יהרוג את שניהם אם כן ליכא מאי חזית דכיון דאם לא יהרגנו נהרגי' שניהם ע"י ואם יהרגנו ינצל ההורג אם כן אמאי לא יהרוג את חברו להציל עצמו וכי דבר הגון הוא שיהרגו שניהם ולכן נראה דמיירי דמארי דוראי אפשר דלא יוכל להשיג להרוג את פ' וא"ל לישראל הרוג לאותו פ' ואם לא קטילנא לך בכה"ג הוא דא"ר נקטלך ולא תקטול כו' וראיתי בהרמב"ם פ"ה דהלכות יסודי התורה דכתב דאם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו לפ' כו' אם חייב מיתה כשבע בן בכרי כו' והביא שם מרן בכ"מ דהוא פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי ופסק כר"ל לגבי ר"י והקשה שם מרן על סב' ר"ל כו' ותירץ דר"ל לא סבירי ליה כו' והל"מ לא נחה דעתו בזה י"ש וילע"ד דר"ל ורמב"ם מיירי שזה האיש ששואלין אותו אם לא ימסרוהו ישראל אפשר דיכול להנצל ובכה"ג דיכול להנצל אמרו דאם יחדוהו והוא חייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו וימסרוהו בידם אף על גב דאפשר דהיה יכול לברוח ולהנצל כיון דיחדוהו וגם מחוייב מיתה אבל אם אינו חייב מיתה אע"ג דיחדוהו לא ימסרוהו אף על גב דאומרים נהרוג לכולכם יתהרגו כולם ואל ימסרוהו דאפשר דאותו האיש שיחדוהו יברח וימלט ובכה"ג שפיר מתוקם הסב' דמאי חזית וכו' כיון דאפשר לו לברוח וכ"ת אי פלוגתא דר"י וריש לקיש מיירי בגוונא דאפשר דאותו דיחדוהו יברח וינצל אם כן נמצא דאפילו בכה"ג סובר ר"י דימסורוהו אף על גב דאינו חייב מיתה ואף על גב דאפשר דיברח משום דיחדוהו ומה סבר' היא זו י"ל דר"י סבירי ליה דלא חיישינן דיברח וימלט ור"ל סבירי ליה חיישי' להחמיר ולעולם אם הם קשורים במחבואה א' דא"א להם לברוח בכה"ג מודה ר"ל והרמב"ם דיהרגוהו ואל יהרגו כולם דבכה"ג ליכא סבר' דמאי חזית כו' והשתא ניחא מאי דהקשו קמאי איך פסק הרמב"ם כר"ל לגבי ר"י הפך הכלל דטעמא הוי משום דעובדא דגמרין בהא דא"ל מארי דוראי זיל קטליה לפ' כו' הוי יחדוהו ולפי' ס' ר"י כיון דיחדוהו היה יכול למוסרו או להרגו כיון דיחדוה אע"ג דלא חייב מיתה כשבע בן בכרי ומדא"ל רבא נקטלך ולא וכו' אע"ג דיחדוהו אלמא משמע דכר"ל ס"ל דיחדוהו לבד לא סגי כיון דאפשר לו לברוח ולהנצל אבל אם היה באופן שא"א לו לברוח והיה אומר קטליה לפ' הזה שהוא קשר בשלשלת ואם לאו תהרוג את שניהם בכהאי גוונא יכול להורגו משום דליכ' ס' דמאי חזית כו' כיון דשניהם נהרגים וכן נמי אם יחדוהו אע"ג דאפשר לו לברוח והיה חייב מיתה לא מיבעיא דיכולין למוסרו אלא יהרגוהו כמו שעשו לשבע בן בכרי דהרגוהו ממש והשליכו ראשו אל יואב בעד החומה אע"ג דשבע בן בכרי אם לא היו הורגין אותו אנשי עירו אלא יואב היה מפיל החומה ונלחם עם בני העיר אפשר דהיה יכול לברוח ולהמלט מתוך המלחמה אפ"ה הרגוהו משום דמעשה שלו היה יחדוהו וחייב מיתה דמורד במלכות היה באופן דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא יחדוהו וחייב מיתה אף על גב דאפשר לו לברוח הורגין אותו וכן נמי אם איכא תרתי לטיבותא יחדוהו וא"א לו לברוח אף על גב דאינו חייב מיתה הורגין אותו משום דבכה"ג דהוא והם נהרגים ליכא ס' דמאי חזית כו':