תוספת יום הכיפורים סא

אליבא דר' יוחנן דס"ל דלא אמרינן יהרג אפילו בעכומ"ז אלא בפרהסיא אבל אם היה מקשה והא אסתר ג"ע הואי לא היתה הקושיא לר"י אלא לר"א דס"ל דבגימל עבירות יהרג אפילו בצנעא י"ל דכונת התוספות הוא דלפרוך סתמא והא אסתר ג"ע הואי ולר"י נפרש הקושיא משום דהוא בפרהסיא ולחולקים עליו נפרש הקושיא דאפילו תימא אסתר צנעא הואי מ"מ חייבת למסור עצמה א"נ י"ל דסבירי ליה לתוספת דהא דמחלק ר"י בין צנעא לפרהסיא היינו בעכומ"ז משום דבצנעא לא הוי עבירה משום דלבו לשמים אבל בפרהסיא חייב משום חלול ה' אבל בג"ע וש"ד דהוא מעשה רב דבג"ע מתהנה מעבירה ובש"ד איכא איבוד נפש בהנך תרתי מודה ר"י דאפילו בצנעא יהרג ואל יעבור ולפי זה שפיר היה יכול להקשות גם לר"י והא אסתר ג"ע הואי ויהרג ואל יעבור אפי' בצנעא וכן נראה מדברי התוס' סנהדרין דף ע"ד ע"ב ד"ה והא אסתר דכתבו דרוצח ונערה לכ"ע יהרג ואל יעבור דהיינו לומר אפילו לדעת ר"י אך מדברי התוספת פ' אין מעמידין דף כ"ז ובכתובות דף י"ט כתבו דלר"י כל המצות הם שוים דבצנעא יעבור ואל יהרג משמע דגם בג"ע וש"ד בצנעא יעבור ואל יהרג יע"ש ועי"ל דלעולם ס"ל לר"י דבעכומ"ז וג"ע וש"ד בצנעא יעבור ואל יהרג ויכולין לתרץ דהא דפריך והא אסתר פרהסיא הואי נקט הכי כדי שתבא הקושיא גם לר"י כמ"ש בריש דברי אלא דכונת התוספת הוא לומר דע"פ שיטת רש"י ז"ל דס"ל לענין דינא דהאשה אינה מחוייבת ליהרג דקרקע עולם היא א"ש מאי דלא פריך והא אסתר ג"ע הואי אבל ודאי מודים הם דראיה זו אינה מכרחת להוציא הדין דיש לדחות ראיה זו כדדחינן אלא עיקר הראיה היא ממ"ש לקמן ותדע דאיהי דלא עבדה מעשה כו' ודוק:

כתבו עוד ותדע דאיהי דלא עבדה כו' מדברים הללו מתבאר דהיכא דלא עביד מעשה בכל ג' עבירות הללו אין חייב למסור עצמו כגון בעכומ"ז אם כפפו קומתו לעכומ"ז ובג"ע כגון אשה דהיא קרקע עולם או איש שהוא מוקשה ודבקוהו בערוה וש"ד כגון שזרקוהו על גבי תינוק בכל הנך אינו חייב למסור עצמו וראיתי דהרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה לא הזכיר חילוקים הללו גם הטי"ד סימן קנ"ז לא הזכיר רמז מזה אמנם מרן הב"י שם הזכיר חילוקים הללו בשם התוספת והר"ן אך בש"ע לא כתבם ומשמע לי מדבריהם דהם חולקים על חילוקים הללו של התוספות סבירי ליה דלגבי ב' עבירות חמורות הללו אפי' דלא עביד מעשה חייב למסור עצמו והא דלא פריך גבי אסתר והא אסתר ג"ע הואי סבירי ליה דעם ישראלית לאו ג"ע הוא כשיטת הרמב"ן שכתב הר"ן והביאו מרן בכ"מ ובב"י יע"ש איברא דלפי שיטה זו יש לראות איך נוכל לדחות ראיה התוספת שהביא מהא דש"ד דהא דרוצח חייב למסור עצמו היינו משום סברא דמאי חזית כו' והך סברא לא שייכא אלא היכי דעביד מעשה אבל היכא דזורקין אותו על גבי תינוק לא שייכא הך סברא דאדרבה נימא מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי כיון שאינו הורג בידים ולא הוי אלא קרקע עולם בעלמא ואין מצוה להציל חברו בגופו דחייו קודמין ואפשר לומר דמאן דלא סבירי ליה חלוקים הללו של התוספות יתרץ דמ"ש בש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שכתבו טעם מסברא היכא דשייך אבל אה"נ דאפילו היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור וכה"ג כתב מרן בכ"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה יע"ש ולפי זה אני תמה על מור"ם שכתב בי"ד סימן קנ"ז על דברי מרן ודוקא כשא"ל לעשות מעשה כו' דמשמע מדבריו דחילוקים הללו הם מוסכמים מהפוסקים ולכך כתבם בסתמא והדבר מוכרח לע"ד דהרמב"ם והטור ומרן שהשמיטום סבירי ליה דבג' עבירות חמורות הללו אפילו לא עביד מעשה יהרג וע"כ דברי מור"ם צ"ע ולענין הלכה בכל פלוגתא דרבוותא דיש בענין זה היה נראה דאזלינן לקולא משום דספ' נפשות להקל אמנם יש פנים לומ' דבכה"ג דאיכ' קדוש ה' אזלי' להחמיר וכהאי גוונא כתב בתרומת הדשן סימן קצ"ט ומביאו הש"ך י"ד ר"ס קנ"ז עיין שם ודוק:

וי"מ דלהכי לא פריך התם כו' אלא יש לומר כו' דברי התוספת קשים לשמוע דבתחלה היה אומר התלמוד גדולה עברה לשמה ולבסוף מסיק התלמוד גדולה עבירה לשמה כמצוה וצ"ל דמ"ם מנשים אינו מ"ם היתרון אלא מ"ם מעין כמו את שם שלמה משמך כמשז"ל ואחר מסקנא זו דעביר' לשמה ומצוה שלא לשמה הם שוים פריך תלמודא והא קא מתהניא מעבירה ולפי דברי התוספות מאי פריך אמאי משבחה טפי מנשים באהל הלא כבר חזר בו ופירש דלא שבחה הכתוב טפי מנשים באהל אלא מעין נשים וכי הדדי נינהו דכלן היו נהנות אלא דהאמהות היה מצוה שלא לשמה ומעשה יעל היה עביר' לשמה וצ"ל דהתוספת סבירי ליה דהך קושי' היא חוזרת למאי דס"ד מעיקר' דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה איך ס"ד לומר כן והא קא מתהנייא מעבירה ועוד יש לפרש דרך זה של התוספות גם לפי המסקנא דעביר' לשמה ומצוה שלא לשמה הם שוים דאמאי משבחה הכתוב לעבירה לשמה כמצוה שלא לשמה דהא מתהנייא מעבירה וכיון דמתהנייא ראוי לומר שעבירה לשמה תהיה גרועה ממצוה שלא לשמה והך מצוה שלא לשמה יראה מתוך דברי התוספות דאמרו פירוש שהאמהות נתכוונו להבנות מבעליהן דהיינו מ"ש רש"י ז"ל פ"ד דנזיר שהכניסו צרתן לביתם היינו מצוה שלא לשמה דהמצוה הי' שהכניסו צרתן והוי שלא לשמה משום דנתכוונו להבנות מבעליהן אמנם מתוך דברי התוספת פ' מצות חליצה דף ק"ג משמע דמצוה שלא לשמה היינו על הזיווג יע"ש ופירש זה הוא קשה בעיני דאם כן לא שבקת חיי לכולהו צדיקי העושים מצות ובאותן מצות יש להם הנאה דמקרי שלא לשמה ותו ק"ל דאם כן למה שבחה הכתוב מנשים באהל ישבחנה מהאבות דהיו מזדווגים עם האמהות ומצות עונה שהיו עושים היא שלא לשמה כיון דיש להם הנאה עם המצוה אלא ודאי הנכון כמ"ש רש"י ותוספת דידן ומכל מקום בהא דאסיקו התוספת דמאי דפריך והא מתהניא מעבירה אין כונת הקושית למה לא מסרה עצמה על ג"ע אלא כונת הקושי' היא אמאי משבחה הכתוב מנשים באהל איכא למיד' דנהי דהתוספת ס"ל דהתלמוד לא פריך אמאי לא מסרה עצמה מ"מ נחזי אנן אמאי התלמוד לא פריך קושי' זו וכי תימא דל"ק ליה משום דאנוסה היתה וקרקע עולם היא כמ"ש התוספת שם בנזיר הא לא מצית אמרת דהא תוספת דהכא בכלל דבריהם שכתבו לדחות פירש הי"מ כתבו דאדרבה הוא שדלתו בדברים להתיש כוחו והוא לא היה אונסה לבועלה וכיון שכן תקשו אמאי יעל לא מסרה עצמה ואע"ג דהיא נתכוונה להציל את ישראל מ"מ מי התיר לה לעשות כן וכי א"ל לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך י"ל דאה"נ דיעל עשתה טעות בזה אלא דהיתה שוגגת וסבורה דהותר לה ג"ע להציל את ישראל א"נ יש לומר דיעל לא עשתה טעות דיש פעמים דא"ל לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך היכא דהיא מצוה רבה או מצוה דרבים כמ"ש התוספת שבת דף ד' ע"א יע"ש ודוק:

כתבו עוד התוספות וכמ"ש רש"י דגרסינן כו' והקשה בשאלתות כו' ולע"ד היה נראה לתרץ קושי' השאלתות כשנקדים דבפרק בן סורר ומורה נחלקו תנאי דר"י ס"ל דאפילו בעכומ"ז בצנעא יעבור ואל יהרג אבל בפרהסיא יהרג ולפי סברא זו דר"י כל המצות הם שוות בצנעא יעבור ואל יהרג ובפרהסיא יהרג כמ"ש התוספות פרק אין מעמידין דף כ"ז ע"ב ואשכחן לרבא בפרק ר"י דף נ"ד דסבר כר"י דאפילו בעכומ"ז יש חילוק בין צנעא לפרהסיא והא דאמר רבא פ"ב דכתובות דף י"ט אמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עכומ"ז וג"ע וש"ד דמשמע דס"ל כרבנן דפליגי עליה דר"י דבגימל עבירות אפי' בצנעה יהרג כבר תרגמוה התוס' שם פ"ב דכתובת וז"ל דאמר מר אין לך דבר כו' פירש אפילו מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופו קא סבר דאפי' בהני אינו חייב למסור עצמו בצנעא בעכומ"ז בפרק ר' יוחנן ואין חילוק בין הנך לשאר ובפרהסיא בכולהו יהרג ואל יעבור עכ"ל וכיון שכן דרבא סבירי ליה דגם בעכומ"ז וג"ע וש"ד בצנעא יעבור ואל יהרג וכן פירש הגהות אשירי פרק קמא דכתובות אין להקשות מעתה ממ"ש רבא גופיה בריש הבא על יבמתו אין קשוי אלא לדעת דמשמע דאלו יש קשוי שלא לדעת יעבור ואל יהרג דמשכחת לה דאונסין אותו שיעשה ג"ע בצנעא ואשמועינן רבא דאין אדם יכול לעבור עבירה דג"ע בצנעא משום אונס דאין קשוי אלא לדעת אבל אם היה קשוי שלא לדעת היה יכול לעבור כיון דאנוס והוא בצנעא והא דקאמר הכא מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורס' כו' היינו לאידך תנאי דפליגי אר"י וסבירי ליה דיש קשוי שלא לדעת ואפילו הכי חייב למסור עצמו אפילו דהוא בצנעא ויראה דהשאלתות לא ניחא ליה לומר הך תירוצא משום דהוי דוחק לומר דהנך תנאי פליגי אר"י סבירי ליה דיש קישוי לדעת דהוא מחלוקת במציאות ותו דאם איתא דהנך תנאי סברי יש קשוי שלא לדעת מנ"ל לרבא לומר אין קשוי אלא לדעת אלא ודאי משמע דהא דאמר רבי אין קשוי אלא לדעת היא סברה חזקה וליכא מאן דפליג עליה וכיון שכן קשה מ"ש הכא אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור דהיינו הבועל אף על גב דהוא אונס דמה אונס איכא כיון דאין קשוי אלא לדעת ומיהו איכ' למידק דמשמע מדברי השאלתות דהך קושיא לא נולדה לו אלא לפי גירסת רש"י ז"ל דגריס יהרג דהיינו הבועל אבל אי הוה גריס תהרג דהיינו הנערה לא הוה ק"ל ואמאי והלא אף לפי גירסא זו דאף נערה תהרג ואל תעבור יש להקשות מההיא דרבא דר"פ הבע"י דהכא אמרינן דנערה תהרג אף על גב דלא עבדה מעשה וקרקע עולם היא והתם א"ר אין אונס לעריות דאין קשוי אלא לדעת דמשמע דאלו יש קשוי שלא לדעת יעבור ואל יהרג ואמאי והא בגמרא אפילו גבי דידה דהיא קרקע עולם תהרג כל שכן לגבי דידיה ולזה י"ל דאלו הוה גריס תהרג לא הוה ק"ל מההיא דרבא משום דרבא אינו פוסק כהנך תנאי דסברי דבג' עריות יהרג ואל יעבור אפילו בצנעה ואפילו דלא עביד מעשה אלא רבא פוסק כרבי יוחנן דאפילו בג' עבירות יעבור ואל יהרג אם הוא בצנעא כיון דהוא אנוס ולפיכך אשמועינן רבא דאין אונס בערוה לפי שאין קשוי אלא לדעת ולפיכך אפילו בצנעא האיש אינו