תוספת יום הכיפורים ס

בבשר קודש שהיו אוכלים הכהנים מאשם וחטאת ובכה"ג לא היו סומכין על הנס דלא היה הנס נוהג אלא בבשר קדש הנשרפין ע"ג המזבח אמנם קשה דאשכחן דאפליגו אביי ורבא בפרק תמיד נשחט אביי אמר בנעלין תנן רבא אמר נועלים תנן וקמיפלגא אניסא אביי אמר סמכינן אניסא ורבא אמר לא סמכינן ואם תקשי לרבא איך היו סומכין על הנס להאכילה בשר הקדש משום דלא הפילה אשה כו' והא אין סומכין על הנס יש לומר דהא דרבא הוא איסור קלוש ומדת חסידות שלא יחזיק אדם עצמו לצדיק ויסמוך על הנס ולפי' היו נועלין שערי העזרה ולא רצו לסמוך על הנס דאין הפסד בדבר אם ינעלו השערים ולא יסמכו על הנס אבל הכא אם לא יסמכו ויתנו לה בשר קדש יש נדנוד עון דמאכילין אותה בשר קודש בלי הכרח כיון דהוקבע הנס דלא הפילה אשה כו' ובכה"ג מודה הכא דסמכינן אניסא כנ"ל ודוק:

תניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך כו' ופירש רש"י למה נאמר יאמר החביב וכ"ש שאינו חביב וקשה דלא הו"ל למיפרך אלא אם נאמר בכל נפשך ל"ל מאודך דזו היא החלוקה הפשוטה דהנפש היא חביבה מהממון אבל השתא דפריך אתרתי משמע דהמקשה עצמו הוא מסופק איזה מהם חביב יותר וכיון שכן לא יש קו' מעיקרא דמשום דהוא ספק אצטריכו תרווייהו ומהרי"ט בדרשות דף ג' ע"ג עמד בקושיא זו ונשמט שם התירוץ ובתאוה לעינים פרק הרואה תירץ במ"ש שם בכל מאודך בכל ממונך ד"א שכל מדה ומדה כו' נמצא דאיכא תרי פירש ובתחלה הקש' לפירש ממון וא"ת דכל מאודך הוי בכל מדה ומדה והוא אפילו נוטל נפשך אם כן למה לי בכל נפשך יע"ש ולפי דרך זה יש לפרש באופן אחר קרוב לדרכו דבתחלה היה סבור בכל מאודך דהוי בכל מדה ומדה ובכלל הוי אפי' נוטל נפשך וכשהוא אומר בכל נפשך הוא כל שכן ממונך ונמצא דהוא כפל הענין במלות שונות ולז"א אם נאמר בכל נפשך ל"ל בכל מאודך דפירוש בכל מדה ומדה והוי אפילו נוטל נפשך וא"ת דבכל מאודך בא לרמוז נמי דבכל מדה ומדה דחייב לברך על הרעה אם כן ל"ל בכל נפשך והלא מבכל מאודך דהוי בכל מדה ומדה הכל במשמע אפילו נוטל נפשך ומשני דמאודך הוי ממונך והא דנקט תרווייהו לפי שכל הדעות אינם שוות ועוד הי' רגיל לפרש מר חמי מהרי"ח ז"ל דהמקש' הוא מסופק אם פרשה זו איירי בעבודת כוכבים ומזלות דיהרג ואל יעבור או בשאר מצות דיעבור ואל יהרג אם מיירי בעכומ"ז ולכך נאמר בכל נפשך ל"ל בכל מאודך השתא הנפש חייב לתת ממון מיבעיא ואם מיירי בשאר מצות ולכך נאמר בכל מאודך דחייב למסור ממונו לקיים המצות למה נאמר בכל נפשך והלא בשאר מצות אינו חייב למסור עצמו אלא יעבור ואל יהרג ומשני דלעולם דאיירי בעכומ"ז ונקט תרווייהו לפי שאין כל הדעות שוות אך ק"ל לפי דרך זה דאין ספק דהפרשה איירי בעכומ"ז כדפרש"י פרק בן סורר דף ע"ד ע"א ואהבת את ה' אלהיך משמע שלא תמירנו בעכומ"ז יע"ש ולי היה נראה לפרש במ"ש הפוסקי' דעל מצוה עוברת כגון אתרוג אינו חייב ליתן ממונו כי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ודוקא מ"ע אבל ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור כמ"ש א"ח סימן תרנ"ו וי"ד ר"ס קנ"ז ובענין שבועות ונדרים דאירע לו אונס ממון דלא יוכל לקיים שבועתו פטור ואינו מחוייב לבזבז ממונו כדי לקיים שבועתו כמ"ש בי"ד סימן רל"ב סי"ב ופירש הש"ך ס"ק כ"ב דהיינו כשיש אומדנא דמוכח כו' יע"ש והנה המקשה הוקשה לו כיון דנאמר בכל נפשך ל"ל בכל מאודך דהוא ממון השתא נפשו חייב ליתן שלא יעבוד עכומ"ז ממונו לכל שכן וכי תימא מש"ה בכל מאודך הכא בעכומ"ז לדיוקא אצטריך דדוקא כדי שלא יעבוד עכומ"ז חייב לבזבז כל ממונו אבל לשאר מל"ת אין חייב לבזבז כל ממונו וא"כ קרא אתי להורות קולא דדוקא בעכומ"ז חייב למסור ממונו ולא בשאר מל"ת א"כ למה נאמר בכל נפשך אם להורות קולא דדוקא בעכומ"ז חייב למסור נפשו ולא בשאר מל"ת מלתא דפשיטא הוא השתא ממונו אינו חייב לבזבז כדי לקיים שאר מצות כדדייקנא מבכל מאודך נפשו לא כל שכן וליכא למימר דאם היה אומר מאודך לחוד הייתי טועה דאינו חייב למסור נפשו על קדוש ה' דהא כתיב קרא אחרינא ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ופרשה זו דכתיב בכל נפשך מה בא ללמדנו אם ללמד דגם ממונו חייב ליתן הוא מלתא דפשיטא דהשתא נפשו חייב ליתן ממונו לכל שכן ואם בא קרא ללמד דיוקא דדוקא בעכומ"ז יתן ממונו ולא בשאר מצות למה נאמר בכל נפשך השתא ממונו אינו חייב ליתן לקיים שאר מצות גופו החמור לא כל שכן באופן דהמקשה בכל צדדי קושייתו היה סובר דהנפש חביב יותר מהממון ולכך ק"ל ל"ל בכל מאודך ומשני בכל מדה ומדה כו' ואשמועי' קרא דאפי' חביב עליו מגופו חייב לבזבז ממונו כדי שלא יעבוד עכומ"ז ומי שממונו חביב עליו מגופו דוקא בעכומ"ז חייב לבזבז ממונו אבל לקיים שאר מל"ת אינו חייב לבזבז ממונו שהוא חביב עליו מגופו אמנם מי שאין ממונו חביב עליו מגופו בכה"ג חייב ליתן כל ממונו קודם שיעבור על מל"ת כמ"ש לעיל בשם הפוסקים ובהא דיש שממונו חביב עליו מגופו פשטא דמלתא משמע דיש מיעוט בני אדם שיש להם מדה זו ובזה שמעתי משם מהרי"ט דדייק דבפ' דשמע דאיירי בלשון יחיד אמר ובכל מאודך משום דאפשר דימצא איזה יחיד דממונו חביב עליו יותר מגופו אבל בפרש' והיה אם שמוע דמיירי בלשון רבים לא כתיב בכל מאודכם משום דרוב בני אדם נפשם חביב להם מגופם אמנם ק"ל כיון דרוב בני אדם חביב להם גופם מממונם וצוה הכתוב שימסור נפשו עליו והק"ק תהא אהבת ה' חביבה לך יותר מכל החביב לך דהיינו נפשך אם כן מהיכי תיתי דאותם מיעוט בני אדם שממונם חביב להם מגופם לא יבזבזו ממונם והלא בטל' דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בפרק המצניע גבי אנשי הוצל בטלה דעתם אצל כל אדם ה"נ נימא בטלה דעתם אצל כל אדם ומלתא דפשיטא דחייבים ולכן יראה דהא דקאמר יש מי שגופו חביב עליו מממונו ויש מי שממונו כו' לאו ברוב בני אדם ומיעוט בני אדם מיירי אלא בכל מין האדם אם האדם הוא בבחרות ויכול להרויח פרנסתו ע"י מלאכה ודאי דגופו חביב דאם עתה ישללו ממונו לקיים התורה יכול להרויח ע"י מלאכה אבל איש זקן וכיוצא דאינו יכול להרויח ואם ישללו ממונו ימות ברעב וטובים היו חללי חרב מחללי רעב בכה"ג ממונו חביב עליו וכן משמע מדברי רש"י פרק כל שעה דף כ"ה וז"ל למה נאמר בכל מאודך יאמר בכל החביב משניהם ודי ומפרש לפי שפעמים שזה חביב כו' יע"ש הרי בהדיא דמשמעות התירוץ דמשני דיש אדם שגופו חביב עליו כו' הוא בכל מין האדם שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב והיינו בבחור זקן כדפרישית ודוק:

עבודת כוכבים מנ"ל דהתניא ר"א אומר כו' איכא למידק למה הוצרכו לדברי ר"א כאן הלא ר' אלעזר לא דריש אלא יתירו של מקרא דכתיב בכל מאודך אבל למסור נפשו לאהבתו של מקום מקר' מלא הוא דכתיב בכל נפשך ותירץ הר"ן בפרק כל שעה דאתא לאפוקי סברת ר' יוחנן דאמר בפרק בן סורר ומורה דאפילו בעכומ"ז יעבור ואל יהרג אם הוא בצנעא ולדידיה קרא דואהבת את ה' אלקיך לא משמע ליה שימסור נפשו באהבתו של מקום אלא שיאהב אותו בכל לב וכל נפש וכל מאד כענין שכתו' במלכי' ב' סי' כ"ג גבי יאשיהו אשר שב לה' בכל לבבו כו' יע"ש ודוק:

ג"ע וש"ד מנ"ל דתניא ר"א כי כאשר יקום כו' איכא למידק היכי קאמר דלא למדנו מרוצח לנערה המאורסה והלא דריש לקמן מה רוצח יהרג ואל יעבור כו' והיה נראה לי דכיון דהא דרוצח יהרג ואל יעבור לא כתיב בהדיא בקרא אלא מסברא דחיקי ליה לומר דהכתוב בא לענין זה דג"ע יהרג ואל יעבור דומיא דרוצח ולכן מוקים לה רב ללמד ונמצא למד אמנם ראיתי בפרק בן סורר ומורה דף ע"ג ע"א שכתב רש"י וז"ל וכי מה למדנו מרוצח כאן לפטור את האונס דקאמר ליה קרא אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום כו' דמשמע כי היכי דהתם אונס פטור הכי נמי פטורה כו' וגם התוספת האריכו שם לפרש שטה זו משאר דוכתי דכשאומר הרי זה בא ללמד ונמצא למד הכונה היא אף למד י"ש והכונה דמשום דלא מצית לאוקומה דבא ללמד דנערה זו אנוסה היא ובחזקה עמד עליה כאדם העומד על חברו להרגו ולפי' ראוי לפטרו דל"ל משל זה והלא כבר כתיב ולנערה לא תעשה דבר כו' ואם כן בלי משל זה דכי כאשר יקום ידענו דהנערה פטורה משום דאנוסה אלא ודאי עכ"ל דהקש משל זה בא לענין אחר והכי קאמר כרוצח כנערה שניהם שוים וכל א' למד מחברו דרוצח יליף מנערה לענין ניתן להצילו בנפשו וג"ע יליף מרוצח לענין יהרג ואל יעבור ודוק:

מה נערה המאורסה כו' ופרש"י ניתן רשות למציל להצילה כו' משמע מדבריו דרשות הוא דאיכא אבל לא מיחייב איניש להצילה בנפשו אמנם התו' בפרק בן סורר ומורה דף ע"ג הקשו מהא דדרשו שם מדכתיב גבי בא במחתרת והוכה ומת והוכה ככל אדם ואם כן אמאי אצטריך הכא ללמוד רוצח מנערה ותירצו ויש לומר דהתם רשות ואשמועינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל דחובה להציל עכ"ל וק"ל אכתי תקשי לשתוק מוהוכה בכל אדם ומהכא ילפינן דחובה להציל מקרא דאין מושיע לה יש לומר דהך קרא לחודא הוי אמינא דהוי רשות ומהך תרי קראי שמעינן דחובה להציל וראיתי בהרמב"ם פ"א דרוצח דכתב דרוצח ניתן להצילו בנפשו וחייב להציל במ"ע מדכתיב וקצותה את כפה ואם לא הציל כו' וק"ל אמאי הר"מ בחר לו דרך להביא דרוצח ניתן להצילו בנפשו מקרא אחרינא ולא מייתי לה מהך הקשא דמייתי התלמוד מדכתיב כי כאשר יקום וכו' איברא וכן מצא בספרי כמ"ש הראב"ד בהשגות במ"ש בספרי קדריש לה הכי כלו' ויקשה על הרמב"ם אמאי פסק כספרי והניח התלמוד ורש"י בס"פ כי תצא פר' וקצותה את כפה פירש ממון דמי בשתו יע"ש ודוק:

תוספות ד"ה מה רוצח כו' פירש רש"י דלא גרסי' תהרג כו' ובהא ניח' הא דפרק בן סורר כו' יע"ש איכא למידק דהתם מייתי פלוגת' דתנאי דר"י סבירי ליה דאפילו בעבודת כוכבים יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם ולא יהרג אלא בפרהסיא כו' ור"א סבר דבעכומ"ז וג"ע וש"ד יהרג ואל יעבור אפילו בצנעא ובשאר מצות בצנעא יעבור בפרהסיא יהרג וכיון שכן הא דפריך והא אסתר פרהסיא הוא נקט הכי להק' לכ"ע גם