תוספת יום הכיפורים נט

ולעולם לענין מאימתי מתחיל החינוך להתענות ולהשלים מדרבנן אנו פוסקין כר"ן דהוי מבן י"א ויום אחד ובזה אין הפרש בענין הזמן בין פסק הרי"ף לדברי ר"ן אלא ההפרש הוא לענין שמות דר"ן אמר השלמה דרבנן שנה א' והרי"ף אומר ב' שנים לתינוק דהיינו י"א ויום אחד י"ב ויום א' וי"ג ויום אח' משלים מדאורייתא באופן דלענין מאימתי מתחיל חנוך שעות וחנוך השלמה פסק הרי"ף לגמרי כר"ן דאמר מלתא מציעתא דחנוך שעות מתחיל מבן ט' ויום א' וחנוך השלמה מי"א ויום א' ואין אנו משגיחין על השמות דלר"ן הוי השלמה דרבנן שנה א' ולהרי"ף ב' דאזיל לטעמיה דפסק בעלמא תוך הפרק כלפני הפרק ולפירש השלמה דרבנן יצא להרי"ף שהם ב' שנים וזה ברור:

אך ק"ל לפי פסק הרי"ף איך יפרש המשנה אבל מחנכים אותם קודם לשנה וקודם לשתים ויש לומר דיפרש המשנה בחנוך שעות מחנכים שנה א' לחולה וב' לבריא וחנוך השלמה לא נרמז במשנה א"כ יפרש המשנה בחנוך השלמה דרבנן שנה א' לבת וב' שנים לבן דהא להרי"ף מבן י"א ויום א' מתחיל להשלים מדרבנן הבן והבת ונמצא דהבת משלמת שנה א' דרבנן לפני גדלותה והבן ב' שנים לפני גדלותו ועוד אפשר היה לפרש דמתניתן מיירי בהשלמה דרבנן דבן וכאן בבריא כאן בחולה דהחולה ישלים שנה א' מדרבנן לפני גדלותו והבריא ישלים ב' שנים דרבנן לפני גדלותו אמנם דרך זה אינו נכון משום דהרי"ף פוסק כר"ן ולענין השלמה דרבנן אין חילוק בין בריא לחולה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כמ"ש הר"ן לדעת ר"ן ומ"מ הנה נתבאר דלפי פסק הרי"ף צ"ל פירוש חדש במשנה מה שלא פירש שום אח' מהאמוראים לא רב הונא ולא ר"ן ולא ר"י וזה פלא בעיני דלפי הפסק צ"ל פירוש חדש הפך פירוש האמוראים וצ"ע:

והרא"ש כתב על דברי הרי"ף וק"ל מ"ש דתינוק בן י"א משלים מדרבנן ואמאי משלים אכתי הוי שתי שנים לפני גדלותו כו' וגם ק"ל כו' יע"ש והנה לקושיא ראשונ' שהקש' דאמאי פסק דתינוק ישלים שתי שנים לפני גדלות כלומר הלא ר"ן לא אמר דישלי' רק שנה א' לפני גדלות כבר תירצתי לעיל אך הקושי' השני' לא ידעתי מאי פריך דהא לא חזינן דכ' הרי"ף דבן י"ב חייב מדאוריית' אדרבה פסק כר"י דבן י"ג ויום אחד דהוא חייב מדאורייתא ואם כונת הרא"ש להקשות על רב הונא ור"ן דס"ל הכי לפי גירסת הרי"ף מאי קשיא והלא רב הונא ור"ן הכי סבירי להו בכל התורה דתוך הפרק כלאחר הפרק וכן י"ב ויום א' דהביא שתי שערות חייב להשלים בצום יום הכפורים מן התורה וכן חייב בכל המצות:

. ומה שיראה לי לפרש קושיית הרא"ש על הרי"ף ז"ל הוא דהרא"ש ראה דהרי"ף פסק דישלים התינוק מבן י"א ויום אחד ומסתפק הרא"ש בכונת הרי"ף אמאי פסק כן דאי סביר' ליה להרי"ף דגם לענין צום יום הכפורי' חיובו מן התורה אינו מתחיל אלא מבן י"ג ויום א' אם כן ק"ל קושיא ראשונה אמאי פסק דתינוק ישלים שתי שנים לפני גדלות דלא כר"ן דס"ל דהשלמ' דרבנן לא הוי רק שנה אחת ואם סבירי ליה להרי"ף דלעולם בעלמא גדלות של תינוק הוי מבן י"ג ויום אחד אבל הכא לענין כיפור הגדולות של התינוק מתחיל מי"ב ויום אחד כסברת ר"ן ונמצא דהשלמה דרבנן לפני גדלות לא הוי רק שנה ק"ל קושיא שניה מ"ש דהזכיר הרי"ף ז"ל בכיפור חיוב דאורייתא בבן י"ב שנים שהביא סימנים טפי מבכל המצות זה נ"ל בכונת קושית הרא"ש. אמנם כונת הרי"ף לע"ד לית בה ספיקא דלעולם החיוב הוא מן התורה הוא בבן י"ג ויום אחד בכל התורה כולה גם לענין צום כיפור והטעם שכתב הרי"ף דיתחיל התינוק להשלים מבן י"א ויום אחד דהיינו ב' שנים לפני גדלות הוא משום דפסק כר"ן לענין מאימתי מתחיל חנוך השלמה לתינוק דלר"ן הכי הוי דמתחיל להשלי' מבן י"א ויום א' אע"ג דלר"ן לענין שמות הוי אומר דמשלים התינוק מדרבנן שנה אחד לפני גדלות ולפסק הרי"ף הוי השלמת התינוק ב' שנים לפני גדלות אין משגיחין בשמות זה נראה לי בכונת הרי"ף והרמב"ם פסק כותיה כמ"ש הר"ן והרב המגיד יע"ש ועיין בהרב המגיד דהזכיר סברות הרבה בענינים אלו והזכיר בתוך דבריו וי"א שיש השלמה בתינוקת מדבריהם בשנת י"ב ואין השלמ' בתינוק מדבריהם כלל סברא זו לא מצאתי לה שורש וענף לא בדברי האמוראים ולא בדברי הפוסקים ואפילו נאמר דשמא בעלי סברא זו יש להם איזו גירסא חדשה בגמרות דידהו מכל מקום אין טעם לדבר בתינוקת יהיה בה חנוך ולא בתינוק דאדרבה איפכא אשכחן חינוך בתינוק ולא בתינוקת כדתנן האיש מדיר את בנו בנזיר אבל לא את בתו וצ"ע:

מתני' עוברה שהריחה כו' איכא למידק היכי פסוק ותני מאכילין אותה והא קודם לוחשים לה באזנה שיוה"ך הוא אולי תתקרר דעתה כדאיתא לקמן בגמרא וכ"פ הפוסקים ותו ק' דבגמרא תניא עוברה שהריחה בשר קדש תוחבין לה כוש ברוטב וכו' ואמאי תנא דמתני' לא באר דין זה דמאכילין אותה מעט מעט כדתני בברייתא י"ל דכל זה רמוז במשנה במ"ש מאכילין אותה וכו' דקשה דהיל"ל בקיצור מאכילין אותה לבד ומהו זהו שאמר עד שתשוב דעתה אלא ה"ק מאכילין אותה מעט מעט דתחלה ע"י כוש ברוטב ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה רוטב עצמו עד שתשוב דעתה ולפ"ז תנא דמתני' רמז דין הברייתא ולא בא התנא להורות קילא דעוברה שהריחה מאכילין אותה דא"כ הל"ל דקודם לוחשים באזנה אלא בא להורות חומרא דסד"א מאכילין אותה מיד אכילה מרובה קמ"ל:

עוברה ק"ק דהל"ל מעוברת ומהו זש"א עוברה דמשמע שהעובר מריח ולשיטת הפוסקים דאפי' דליכא סכנת האם אלא סכנת העובר מחללין עליו שבת ומאכילין אותן א"ש דנקט עוברה ללמדנו הך חידוש' דמשום סכנת העובר לחודיה מחללים עליו יוה"ך ולסברת האומרים דמשום עובר אין מחללין אלא משום האם אפשר דמשום הכי נקט עוברה דפתח בלשון עובר וסיים בלשון נקבה מאכילין אותה כו' דעתה כו' לרמוז דמשום האם מחללין יוה"ך להאכילה שלא תסתכן דאם לא כן הו"ל למימר עובר שהריח מאכילין את אמו עד שישוב נפשו ומיהו הרא"ש והר"ן כתבו דלא משכחת לה סכנת עובר בלא סכנת אם דשניהם מסוכנים ודוק:

שהריחה ק"ק למה נקט שהריחה דהוי ריח תבשיל כדפירש רש"י והלא אפילו לא הריחה אלא שראתה איזה פרי ונתאותה לאכול ממנו או שהזכירו לפניה איזה מין פירות דאנו רואים לפעמים דהמעוברת מתאוות לאכול ממה שמזכירים לפניה ואם לא תטעום היא מסוכנת י"ל דאה"נ אלא שזה דבר שאינו מצוי דהמעוברת תתאוה על הראיה או על השמועה ואורחא דמלתא נקט וכיוצא בזה כתבו הפוסקים דלאו דוקא עוברה שהריחה אלא אפי' כל אדם כדאמרי' בפ' אע"פ אלא דהתנא אורחא כו' ודוק:

ת"ר עוברה שהריח בשר הקדש כו' תוחבין לה כוש ומניחין על פיה כלומ' ומוצצתו כדפירש רש"י ונמצא שאכלה טעם הרוטב באופן דמאכילין אותה הקל הקל תחלה בתחלה טעם הרוטב ואחר כך רוטב עצמו ואח"כ שומן עצמו והרמב"ם פי"ד מהלכות מ"א העתיק לדין זה וז"ל עוברה שהריחה בשר קדש כו' והנה יש לתמוה על הרמב"ם למה השמיט חלוקה א' של הברייתא דבתחלה תוחבין לה כוש ברוטב ומרן הבית יוסף א"ח ר"ס תרי"ז תמה שם על הטור דהשמיט תוחבין לה כוש ברוטב יע"ש וכתב דהרמב"ם כתב דין השנוי בברייתא בהמ"א ויש לתמוה איך לא תמה על הרמב"ם תו ק"ל במ"ש הברייתא דנותנין לה רוטב ואח"כ שומן דמה הפרש יש מן הרוטב לשומן עצמו בשלמא לדעת הפוסקים דטעמו ולא ממשו לא מתסר אלא מדרבנן ניחא אבל אבל למאן דאמר טעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא אם כן מה הפרש יש בין המרק שיש בו טעם בשר לבשר עצמו אידי ואידי איסורא דאורייתא הוי ופלוגתא זו דטעמו ולא ממשו האריכו בה התוס' בפרק בתרא דעכומ"ז דף ס"ז ובפרק גיד הנשה דף צ"ח דרש"י סבר דלא מתסר אלא מדרבנן ור"ת סבירי ליה דמדאורייתא מתסר ומרן בכ"מ פרק ט"ו מהמ"א כתב דדעת הרמב"ם כרש"י וכן כתב באריכות י"ד סימן צ"ח והר"ב בעל"מ פי"ו מהמ"א כתב דיש הפרש בין סברת רש"י להרמב"ם יע"ש באופן דלדעת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר במין שאינו מינו דאורייתא דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות אסור ולוקין עליו בכזית כמ"ש הפוסקים בשמו א"כ קשה אמאי קאמר הכא דבתחלה יתנו לו מן המרק ואחר כך מן השומן עצמו והלא טעם כעיקר דאורייתא דלוקין עליו בכזית ואם כן מה לי מרק מה לי שומן עצמו אידי ואידי איסורא דאורייתא ללקות עליו בכזית וצ'"ע:

עוברה שהריח בשר הקדש כו' מכאן קשה על מ"ש רש"י פ"ה דאבות אהא דתנן שם לא הפילה אשה כו' מתאות בשר הקדש א"נ מריח אברים של מערכה שאלו הריח בהן ובאת לטעום אין שומעין לה להאכילה בשר הקדש ע"כ ודבריו קשים לשמוע אמאי אין שומעין לה והא קתני הכא דמאכילין אותה בשר קדש וראיתי בעץ חיים למר חמי ז"ל דהקשה שם על רש"י מכח מתני' ותירץ בההיא דאמרינן לקמן זילו לחושו לה ואי לא אלחישא העובר הוא רשע והכהנים קנאים הם כההיא דסנהדרין דכהן ששמש בטומאה אע"פ שאינו אלא במלקות פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו ה"נ אע"פ שמן הדין מותר הכהנים לא היו נותנים לה עכ"ל וק"ק לי על תירץ זה דהא דכהנים מפציעין את מוחו היינו משום דחייב מיתה בידי שמים כדמסקינן התם פרק ט' דסנהדרין וכן כתב הרמב"ם פ"ד דהלכות ביאת מקדש ואף על גב דכל חייב מיתה בידי שמים אם ירצו ב"ד להרגו אפשר דאין רשאין להרגו שמא הלכה היא בטמא ששימש דאם ירצו הכהנים לפצוע את מוחו יהיו עושין כן כיון דבלאו הכי חייב מיתה בידי שמים אבל הכא בעוברה שהריחה אף על גב דאלחישו לה ולא אלחישה אמאי לא יתנו לה ויניחוה שתסתכן ותמות אי משום דהעובר הוא רשע וזורו רשעים מרחם הא דהיא מסוכנת והיא צדקת אמאי לא יתנו לה ותו דהא דלוחשים לעובר טרם שיאכילו לעובר' שהריחה לא מצאנו אותו שאמרוהו אלא ביוה"ך אבל בשאר ימות השנה עוברה שהריחה מדבר איסור אפשר דאין לוחשין לה דלא מצינו זה הלחש דיועיל אלא ביוה"ך ולע"ד אפשר לתרץ דהכהנים היו סומכין על הנס דאין אשה מפלת מריח בשר הקדש שעל גב המזבח ולפיכך אם הריחה ובאת לטעום אין שומעין לה דהיו סומכין על הנס ומאי דקתני הכא בברייתא מאכילין אותה בשר קדש היינו