תוספת יום הכיפורים נו

ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה פירוש רש"י בסוכה דלא תימה מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל וכתבו עליו התוספות דלאו בהכי תליא מלתא כו' היינו לומר דסימן לדעת איזהו אילן איזהו ירק אמרינן פרק כ"מ היכא מברכין בפה"ע היכא דאי שקלת ליה לפרי איתא לגווזא והדר מפיק כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ו דכלאים דין ך' ונתבאר בא"ח סימן ר"ג וא"כ אם הפלפלין אינו מוציא עלין מעיקרו ועץ שלו מוציא עלין ופירות בכל השנה ודאי דמין אילן הוא אפי' דהוא נמוך ופשיטא דחייב בערלה לכן פי' התוס' דסד"א דכיון דסופן לייבש אפי' רטיבותא פטורין קמ"ל וא"ל דמה טענה היא זו דסופן לייבש הלא בעודן לחין ראוין לאכילה י"ל דכיון דאין נוטעין אותם אלא ע"ד שנתייבשו ויאכלו רובן ביבשותן שחוקין כתבלין ואינם נאכלין בפני עצמם הו"א דאין עליהם תורת עץ מאכל ויהיו פטורים מערלה ותדע שכן הוא דהרי הרמב"ם פ"ב דברכות דין ז' כתב הפלפלין והזנגביל בזמן שהם רטובים מברך עליהם בפה"א ומקשו עלה יברכו בפה"ע דהא מין אילן הוא דחייב בערלה ותירץ הרשב"א בתשובת סימן ת' דהטעם שאין נוטעין אותם אלא ע"ד שנתייבשו לאכלן כתבלין וכן כתב מרן בכ"מ יע"ש אם כן משום הך טעמא הוה ס"ד לפוטרו מערלה קמ"ל דאפילו הכא חייבין ואפילו הכי מברך עלייהו בפה"א:

ודע שבקשתי בהרמב"ם בה' נטע רבעי ובהלכות מ"א דשם מדבר בדיני ערלה ולא מצאתי שהביא דין זה דפלפלין ונראה דסבירי לי' דאינם חייבים דהוא סבור דהך ברייתא דתני פלפלין חייבין בערלה יחידאה הוא דהרי בריש הברייתא תניא היה ר"מ אומר כו' ומדקאמר היה משמע דרבנן פליגי וסבירי לי' דפטורין כיון דאין נוטעין אותן אלא אדעת' לייבשם לאוכלם כתבלין ולא הוי נטיעה דעץ מאכל ובפ"ג דעוקצין אפליגו תנאי בפלפלין דר"ע סבר נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאים טומאת אוכלין ור"י בן נורי חלק עליו וכ"פ הרמב"ם בפ"ו דמעשר שני ופ"א מהלכות טומאת אוכלין יע"ש ומיהו יש לומר דההיא מיירי בפלפלין יבשין אבל לחים נקחים בכ"מ וגם מטמאין טומאת אוכלין אך מ"מ נראה דסבירי ליה להרמב"ם דרבנן פליגי על ר"מ וסבירי ליה כיון דלא נטעי אינשי הפלפלין אלא על דעת לייבשם לא חשיב עץ מאכל לחייבם בערלה וכ"ת אם כן מאי פריך לרבא דאמר כס פלפלי פטור מר"מ לימא אנא דאמרי כרבנן י"ל דפלוגתייהו לא הוי אלא לענין ערלה דר"מ ס"ל אע"ג דנוטעים אדעתא לייבשם חייבים מריבוי הכתוב ורבנן ס"ל דפטורין דהוי כמו נטע לקורות או לסייג דפטורין אבל אם היה נוטעם לאכלם לחים כלהו מודו דחשיב מאכל וקשה לרבא ולפ"ז נחה שקטה תמיהת הראשונים על הרי"ף והרמב"ם אמאי אמרו דעל פלפלין לחין יברך בפה"א דהיה להם לברך בפה"ע כיון דחייבין בערלה משום דמשמע להו דרבנן פליגי וסברי דפלפלין פטורין מערל' וה"ז דומה לאילן שנטע לסייג או לקורות ולא לאכו' דהוא פטור מערל' ולפי הצעה זו יש לי גמגו' על תשובת הרשד"ם י"ד סימן קצ"א שנשאל אם הוורדים יש להם דין ערלה והשיב דזה תלוי בפלוגתא דרבוואתא דפלפלין דלדעת הסוברים דפלפלין לחים מברך בפה"ע כיון דנהגו בהם ערלה אם כן בוורדים שכתבו הפוסקים א"ח סימן ר"ד דמברכינן בפה"א אין להם ערלה אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם דהם סבורים דבפלפלין לחים מברך בפה"א ואפילו נהגה בהן ערלה א"כ לדידהו נמי אע"ג דבוורדים מברך בפה"א יש להם דין ערלה יע"ש:

ואחר נשיקת ידיו אני אומר דלדעת הרי"ף והרמב"ם דסבירי ליה דעל הפלפלין מברך בפה"א אין בהם דין ערלה דהרי לא הביאו הברייתא דפלפלין חייבין בערלה וטעמם דפטורין מערלה משום דלא נטעי להו אלא אדעתא לייבשן לאכלם כתבלין וכל מידי דלטעמא או לריחא עביד לא חשיב אוכל לענין נקח בכ"מ ולטומאת אוכלין כמ"ש הרמב"ם פ"ז דמעשר שני ופ"א מטומאת אוכלין ואם כן הוורדים נמי רובא נטעי להו אדעתא להריח אם אוכלם יברך בפה"א ואין בהם ערלה וה"ז דומה לאילן שנטעו לסייג או לקורות ולא לאכול פירותיו דפטור מערלה ותו ק"ל על הרשד"ם דהוא ר"ל דאליבא דהרמב"ם ז"ל בוורדים יש דין ערלה ואיך אפשר זה והרי אשכחן להרמב"ם בפ"ט דברכות דעל הורד ומי ורד מברך בורא עצי בשמים ודלא כס' גאון שאומ' דמברך הנותן ריח טוב בפירות וכתב הטור סימן רי"ו דהרא"ש הכריע כהרמב"ם ודאי ללאו פרי הן שאין עיקרן לאכילה ואם איתא דלהרמב"ם נוהג ערלה בוורדים והוא פרי עץ הו"ל לברך הנותן ריח טוב בפירות אלא ודאי דלהרמב"ם לא נהג דין ערלה בוורד דאין עיקרן אלא להריח ומיעוטא דמיעוטא הוא שנוטעים אדעתא לאוכלם וראיתי בתשובת מהרי"ט י"ד סימן ל"ד הביא דברי הרשד"ם והקשה עליהם באופן אחר יע"ש ומסקנא דמלתא לע"ד דאין לנהוג ערלה בוורד דרובא נטעי לה להריח ולא לאכול וה"ט דנהגו העולם לברך עליהם בורא עצי בשמים משום דעיקרן להריח ומהאי טעמא נמי הוא מה שאין נוהגין להפריש תרומות ומעשרות בא"י מהוורד המרוקח כמו שמפרישין מן היין שנגמרה מלאכתו ביד ישראל משום דס"ל דהוורדים אינם חייבים במעשר דאין זורעין אותם אלא להריח ועיין בהרמב"ם פ"ב דתרומות דין ב' ודוק:

תוספות ד"ה שהפלפלין כו' במאי דשקלו וטרו התוספ' בענין תבלין אם חייבין במעשר ליישב כל הבקיאות הסותרת בזה נתתי אל לבי לדעת מה יסבור הרמב"ם בזה וראיתי דבהלכות מע' פ"ו כשהעתיק הבריית' דמייתי תלמודא בפרק בכל מערבין רשב"א אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק כו' דהיא ברייתא מתנייא במעשר שמחלקן לעניים בגורן וקאמר דאין פוחתין לעניים בגורן מעוכלא תבלין כו' ואמרינן משמיה דרב וכן לעירוב ומשמע מהך ברייתא דתבלין נהגה בהו מעשר והרמב"ם פ"ו דהלכות מעשר השמיט תבלין משמע דסבירי ליה דתבלין לאו בני אכילה נינהו ופטורים ממעשר וגם אינם ראויים לעירוב כמ"ד שם בגמרא הכי וקשה דאשכחן להרמב"ם פ"ה דעירובין דין י"א דמערבין בעוכלא תבלין אלמא דס"ל דתבלין חזו למאכל דמערבין בהם ואם כן קשים דבריו אהדדי והרב המגיד ז"ל כתב שם דכל השיעורין שכתב הרמב"ם הם ברייתות ומימרות חוץ מן התבלין שיש חולקין ואומרים דאין מערבין בהם עכ"ל והרא"ש וטא"ח סימן שפ"ו כתבו דאין מערבין בתבלין ושם הליץ מרן הב"י ז"ל במ"ש הרמב"ם דמערבין בתבלין משום דס"ל דלפום קושטא בני אכילה נינהו וקשה דא"כ אמאי לא פסקה הרמב"ם פ"ו דהלכות מע' לענין מעשר וצ"ע:

האי הימלתא כו' פירש רש"י בשמים כתושים בדבש ומדפריך תלמודא על כס זנגבילא ביומי דכפורי פטור משמע שהוא זנגביל מרוקח בדבש והוא בעיניה ואינו בשמים כתושים ויש לישב ועיין טא"ח ס"ס ר"ג ובב"י ס"ס ר"ד בתשובת תרומת הדשן על הגודגניות יע"ש:

עוד פרש"י שרייא ואין בה משום גיעולי גוים דנותן טעם לפגם:

וק' דל"ל הך טעמא ת"ל דסתם כלי גוים אינם בני יומין וכיון שכן הו"ל נ"ט לפגם או אפשר דסבר רש"י דסתם כלי גוים דיינינן להו כבני יומן כדמוכח מהרמב"ם כמ"ש מרן י"ד סי' קכ"ב אלא דוקא בהימלתא שרי משום דאפי' יהיו בני יומן נ"ט לפגם בהימלתא:

עוד כתב רש"י ומדקאמר אין בו משום בישולי גוים כו' קשה דמנ"ל דכונת הקושיא היא כך נימא מדקאמר דמברכין עלה בפה"א אלמא דהיא ראויה לאכול ואמאי ביוה"כ פטור. יש לומר דאם זו היא הקושית לא פריך מידי דאימא דזנגבילא אינו ראוי לאכילה לא לח ולא יבש בעודו בעיניה אבל כשמבשלים אותם בדבש ראויה לאכילה ולפיכך יברך בפה"א כדין כל הפירות שאינם ראוים לאוכלן חיים ומברכין עליה מבושלין או מרוקחין ברכת הפרי ותו דא"א לו' דזנגביל אינו נאכל לח דא"כ אינו נאכל כמו שהוא חי ובכה"ג אסור משום בישולי גוים ומדקאמר דשרי עכ"ל דנאכל כמות שהוא חי ואין בו משום בישולי גוים ודוק:

שתה ציר או מורייס פטור הא חומץ חייב כו' דרש ר' גידל אין הל' כר' וכ"פ הרמב"ם פ"ב דש"ע דשתה חומץ אי פטור אלמא סבירי ליה דאין הלכה כר'. ואיכא למידק מהא דגרסינן בירושלמי פ"ו דתרומות ובפרקין תניא המגמע חומץ של תרומה משלם את הקרן ולא את החומש הכוסס חיטין של תרומה משלם את הקרן ולא את החומש ר"א אומר אני משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש רבי ירמיה בשם רבי אחי מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה אחר טבולו ע"כ והרמב"ם פסק פ"י דתרומות דין ז' כרבי שכתב וז"ל כסס את החטים כו' והראב"ד השיג עליו אמאי פסק כרבי ומרן בכ"מ שם הליץ בעד הרמב"ם וגירסא הירושלמי שהביא שם מרן אינה מכוונת כפי הגירסא שכתבתי ומכל מקום פסקי הרמב"ם סתרי אהדדי דהכא לענין יוה"ך פסק דשתה חומץ חי פטור אלמא הוא מזיק וכיון שכן גם לענין תרומה הוי ליה למימר למפסק דשתה חומץ משלם קרן ואינו משלם חומש משום דכתיב כי יאכל פרט למזיק ואפשר לחלק ולומר דהכא לענין יוה"ך דבעי לשתות מלא לוגמיו בכדי שתית רביעית כדי שיהיה חייב אם שתה מלא לוגמיו חומץ חי בכדי שתית רביעית פטור דאזוקי מזיק אבל התם מיירי בגומע את החומץ דשותה ממנו מעט מעט ואינו שותהו בבת אחת בכה"ג לא אזוקי מזיק ולפיכך משלם קרן וחומש וקרוב לזה מצאתי שתירץ בפרק הירוש' כ"י של מהר"ש סריליו ז"ל וז"ל ויש לומר דמגמע לחוד ושותה לחוד והכא גבי תרומה מיירי דוקא במגמע והתם ביום כפור בשותה דלאו שתיה היא עכ"ל וע"פ חילוק זה יש לתרץ מה שנינו בברכות דעל החומץ מברך שהכל וכן מרן הבית יוסף א"ח סימן כ"ד דהקשה הרא"ש דהייכי מברכינן על החומץ הא אמרינן ביומא דשותה חומץ ביוה"ך פטור ותירץ דהכא מיירי במזוג קצת ולכך מברכינן וכן כתב הטור שם ולפי מ"ש יש ליישב דשותה חומץ ביום כפור פטור הוא משום דשותה שיעור מלא לוגמיו דאזוקי מזיק אבל בגמע מעט חומץ אינו מזיק וברכה א' אין לה שיעור ולפיכך מברך שהכל ומיירי דשותה כדי גמיעה דאינו מזיק אמנם ראיתי בהרמב"ם פ"ח דין ח' דעל החומץ מברך