תוספת יום הכיפורים נג

מכרת והתנא נתחכם לדרוש הפסוקים מלמטה למעלה ובתחלה דרש פ' אחרון למעט תוספת מלאכה מכרת ועדיין אנו אומרים דיש בו אזהרה בא הפסוק הא' ומיעטו גם מאזהר' ולפי האמת מיעוטא דבעצם היום הזה דכתיב גבי עונש מלאכה ללמד דאינו ענוש כרת על התוספת לא אצטריך כיון דכבר נתמעט מאזהרה והך עצם דעונש מלאכה הוא קרא יתירה ללמוד ממנו ג"ש דלקמן דעצם עצם אלא שהתנא בחכמתו רמז לנו דאלו לא הוה כתיב אלא מיעוטא דעצם גבי עונש אזהרה דמלאכה הו"א למעט תוספת מלאכה מכרת אבל אחר דכתיב מיעוטא דעצם גבי אזהרה דמלאכה למעט תוספת מלאכה מאזהרה כ"ש דנתמעט מכרת ונמצא דמיעוטא דעצם דכתיב גבי עונש מלאכה הוא מיותר ללמוד ממנו גזירה שוה דעצם עצם כדלקמן ודוק:

יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה כו' ודין הוא וכו' איכא למידק דאם איתא דק"ו זה אמת ולית ביה פרכא אם כן אמאי אצטריך מיעוטא דכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה למעט תוספת עינוי מכרת לשתוק קרא מהך מיעוטא ונילף לה מק"ו ולעיל תירצתי. ותו קשה דמאי ק"ו הוא זה דאית ביה פרכא מה למלאכה שכן הותרא מכללא ולפיכך לית בה אזהרה על התוספת אבל עינוי החמור דלא הותר מכללו אימא דיש אזהרה על התוספת י"ל דודאי ק"ו זה אית ביה פרכא והתנא לא חש לסתור ק"ו זה כיון הדין אמת דבתוספת עינוי לית ביה אזהרה משום דאעיקר' דדינא אזהרה לענוי של יום עצמו צריך ללומדו ממלאכה ודיו לבא מן הדין להיות וכן כתב בס' קרבן אהרן דף רנ"ג ע"ב יע"ש והר"ב ל"מ כתב דבגמרות כ"י אין כתוב בהן הך חלוקא כו' י"ש ויראה לי דטעמייהו דלא גרסי ליה משום דאם איתא דגרסינן לה אמאי בגמרא לא פריך עלה מה למלאכה שכן הותרה מכללה כדפריך לקמן אק"ו ואחר אלא ודאי דל"ג לה ודוק:

אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו כו'. איכא למידק דהא קי"ל אין עונשין מן הדין י"ל דפלוגתא דתנאי היא ושורש מחלוקת זה נלמד ממה שמצינו בפרשת אחרי מות דהזהיר שם הכתוב על כל הריות ובכללם הזהיר על ערות אחותו כדכתיב ערות אחותך בת אביך כו' וכתיב בסוף הפרשה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כו' ובפ' קדושים חזר הכתוב ואמר ואיש אשר יקח את אחותו כו' הוא ומיותר דלמא צא כרת באחותו ואמר בר"פ אלו הן הלוקין דף י"ג ע"ב דרי"א חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצא כרת באחותו לחייב על אחותו שהוא אחות אביו שהוא אחות אמו והיכי כו' לומר שאין עונשין מן הדין ור"י מנא ליה גמר עונש מאזהרה ולפי הך תירוצא פי' התוספת דסבר ר"י עונשין מן הדין יע"ש ומהך פלוגת' דר"י ורבנן הוא דאמרינן בעלמא דרבנן ס"ל אין עונשין מן הדין ור"י סבר עונשין ודע דאמרינן פרק אלו הן הלוקין דף י"ו דאפילו לר"י דסבר עונשין אין מזהירן מן הדין לתת מלקות מכח ק"ו אבל לאיסורא בעלמא מזהירין מן הדין יע"ש ובענין פלוגתא זו דרבנן ור"י מלתא דפשיטא דקי"ל כרבנן וכן נרא' מס' כריתות לשון למודים שער ג' סימן קי"ד וכן כתב בס' ה"ע ויבין שמועה דף מ' יע"ש והשתא צ"ל דהך תנא דקאמר דלא יאמר עונש במלאכה דגמר מעינוי ס"ל כר"י דעונשין מן הדין וזה ברור והוצרכתי להאריך לבאר שורש המחלוקת מפני שראיתי בספ' הליכות אלי בכללי האלף סימן ט' דהביא שם דכתבו התו' פ' כל הבשר דף קט"ו ד"ה מה לחמץ דכרת גופיה לא שייך למילף דאין עונשין מן הדין וק"ק מהא דפרק בתרא דיומא דאיכא תנא דבעי למילף שיהא מלאכה ביוה"ך חייב כרת מק"ו דענוי ויש לומר דסברי דכיון דאיכא פלוגתא ואיכא מ"ד עונשין א כא למימר דההוא תנא דיומא אי הוה סבר דאין עונשין גבי מיתה ה"ה שיאמר כן גבי כרת אבל הוא פליג וסובר דעונשין עכ"ל ודברי הרב תמוהים דנראה דאסיק אדעתיה דפלוגתא דעונשין נאמרה במיתה ולא בכרת והדבר ברור מתוך מ"ש דעיקר המחלוקת הוא בכרת דאחותו בת אביו או בת אמו דרבנן ס"ל דאין עונשין מן הדין ומ"ש התוספת דכרת לא שייך למילף משום דאין עונשין מן הדין הוא כפי סברת רבנן דקי"ל כותייהו ומ"ש הך תנא דלא יאמר עונש כרת במלאכה דגמר מעינוי סבר כר"י ודוק:

איכא למיפרך מה לעינוי כו' הנה הדבר ברור דכל הנך פירכות הוא על התנא לא יאמר עונש במלאכה דגמר מעינוי ואחר כך רצה הגמרא להגיה הברייתא דה"ק לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה וכו' ואף בזה לא מצא ישוב דאיכא למיפרך מה למלאכה כו' ואיכא למידק אמאי לא פריך תלמודא גם על הג"ש כשאמר התנא נאמר עונש בעינוי כו' ולימא תלמודא איכא למיפרך מה למלאכה כו' ולפיכך יש לה חומרא דמוזהר עליה ללקות עליה תאמר בעינוי כו' י"ל דאי ג"ש לא היתה מופנה ודאי דהוה פריך תלמודא אבל לפי דעת התנא דעשה הצעה לא יאמר עונש במלאכה כו' א"כ לדידיה הוי ג"ש מופנה מצד א' ואיכא מ"ד דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין ולפיכך התלמוד לא קבע הפירכא על הב"ש אלא קבע הפירכא על מה שרצה ללמוד התנא עונש דמלאכה מעינוי דהוא פירכא אליבא דכ"ע ולקמן על אוקמתא דרבינא קבע הפרכא על הג"ש:

אלא לא יאמר עונש בעינוי כו' איכא למידק לפי ק"ו זו דמלאכה קילא מעינוי ל"ל למימר לא יאמר עונש במלאכה כו' כי היכי דיהיה עונש עינוי יותר ומופנה לעשות ג"ש למילף אזהרה לעינוי מכח ג"ש אעיקרא דדינא לילף אזהרה לענוי מכח הך ק"ו גופיה ולימא ומה מלאכה שהותרה מכללה מוזהר עליה עינוי שלא הותר מכללו לכ"ש שיהא מוזהר עליו י"ל דבשלמא לענין עונש אשכחן תנא דיליף עונש מן הדין אבל אזהרה אליבא דכ"ע אין מזהירין מן הדין כדאיתא במכות דף י"ז ולפיכך א"א למילף אזהרה לעינוי ממלאכה מכח קל וחומר אלא מכח ג"ש ואמטו להכי מהדרינן ליה דעונש עינוי יליף מק"ו דמלאכה כדי שישאר עונש ענוי יתר ומופנה לעשות ג"ש למילף אזהרה לעינוי ממלאכה מכח ג"ש והשת' ניחא מה שיש להקשות לעיל כדפריך בגמרא לעיל מה לעינוי שלא הותר מכללו דמאי פריך אם איתא להך פירכ' אזהרה אתיא מדינא ומה מלאכה הקלה שהותרה מכללה איכא אזהרה עינוי לכ"ש אלא דכח התלמוד דפריך האי פירכא לעיל משום דקים ליה דאזהרה לא אתיא מדינא דכ"ע סבירי להו אין מזהירין מן הדין אבל לענין עונש איכא פלוגתא והך תנא סבירי ליה כר"י כדכתיבנא לעיל ועיין בספ' הליכות אלי כללי האלף סימן ה' יע"ש ודוק:

אמר רבינא האי תנא עצם עצם גמר כו' דברי רבינא הם סתומים ורש"י לא התיר עינינו לדעת מה היא כונת רבינא או יליף עצם דעינוי מעצם דמלאכה לענין אזהרה או יליף עצם דמלאכה מעצם דעינוי לענין עונש ואת"ל יליף עצם דעינוי מעצם דמלאכה איזה עצם הוא המלמד אם עצם דמלאכה האמור באזהרה או עצם דמלאכה האמור גבי עונש והר"ב קרבן אהרן דף רנ"ג ע"ג פירש דכונת רבינא דיליף עצם האמור במלאכה גבי אזהרה מעצם דעונש דעינוי להביא עונש למלאכה מכח ג"ש כו' וק"ל עלה למה לי ב' גזרות שוות בג"ש אחד די והוא דלשתוק קרא מעונש האמור במלאכה ונילף עצם האמור באזהרה דמלאכה מעצם דעינוי מה עצם דעינוי יש בו עונש אף עצם דאזהרה דמלאכה יש בו עונש והדר נילף בג"ש זו עצמה עצם דעינוי מעצם דאזהרה דמלאכה לומר כשם דגבי מלאכה יש בה אזהרה כמו כן עצם דעינוי יש בה אזהרה ול"ל קרא דעונש גבי מלאכה יתר לעשות ג"ש ב' למילף אזהרה לענוי ממלאכה ותו ק"ל במ"ש הרב ז"ל דג"ש דעצם עצם הוי למילף עונש במלאכה מעינוי ול"ל ג"ש דעצם עצם הלא ה' קראי כתיבי במלאכה ופירוש התלמוד חד לאזהרה דיממא וחד לאזהר' דליל' ואחד לעונש דיממא ואחד לעונש דלילא ואחד לאפנויי כו' אם כן כיון דאיכא קראי לעונש דיממא וליליא ל"ל ג"ש דעצם עצם להביא עונש למלאכה ותו ק"ל לפי דרך הרב דג"ש דעצם עצם הוי למילף עונש במלאכה מעינוי ואצטריך התלמוד לפרש דהך ג"ש הוא מופנה מכח דאיכא ה' קראי במלאכה וחד אצטריך לאפנויי למגמר עינוי ממלאכה ולפי דרכו של הרב איפכא הול"ל וחד לאפנויי למגמר מלאכה מעינוי דעונש במלאכה הוא דיליף מעינוי מכח הג"ש דעצם:

לכן יראה לפרש דמ"ש רבינא האי תנא עצם עצם גמר ה"פ דיליף עצם האמור גבי עונש דעינוי מעצם האמור גבי עונש דמלאכה וכשם דגבי מלאכה לא ענש אא"כ הזהיר אף ענוי לא ענש א' אם כן הזהיר באופן דהג"ש היא למילף אזהרה לעינוי ממלאכה ובעי התלמוד אי הך ג"ש מופנה או לא משום דאי לאו מופנה איכא למיפרך כדפרכינן מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות וי"ט ולפיכך יש בה חומרא דאית בה אזהרה ללקות עליה אבל בענוי הקל שאינו נוהג בשבתות וי"ט נאמר דאית ביה קולא אחריתי דלא יהיה בו אזהרה ללקות עליו. והר"ב קרבן אהרן סובר הפך דברינו דאם לא יהיה אזהרה הוא חומרא ואם יהיה אזהרה הוא קולא ומכח זה פירוש מה שפירוש ולע"ד הדבר ברור דאם יהיה אזהרה במלאכה ובעינוי הוא חומרא ללקות עליו ואם לא יהיה אזהרה היה קולא אף על גב דאית ביה עונש וכן נראה מריהטא דלשון הברייתא דקאמר אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו דמהדר התנא להביא אזהרה לעינוי כדי שיהיה בעינוי חומרא שהוא לוקה דמלקות במקום מיתה עומד וכיון שכן לפי מ"ש דג"ש דעצם הוא למילף אזהרה ממלאכה לעינוי לכך בעי אי ג"ש זו מופנה או לא דאי לאו מופנה איכא למיפרך מה למלאכה כו' וא"ת מאי בעי אי ג"ש זו מופנה ודאי דמופנ' דתיבת בעצם האמור גבי עונש דמלאכה הוא מיותר דא"ל דאצטריך ללמד על עצומו של יום אם עשה מלאכה ענוש כרת ואינו ענוש על התוספות כדדריש התנא לעיל דכבר כתיב לעיל דהך דרשא אמרה התנא קודם שידרוש עצם דאזהרה האמור במלאכה אבל כיון דדרש על עצומו של יום הוא מוזהר ולא על התוספת כ"ש דאינו ענוש כרת ואם כן נשאר תיבת בעצם האמור גבי עונש דמלאכה מופנה לעשות ג"ש דעצם עצם יש לומר דהך הפנאה הוא מצד אחד ואיכא למ"ד דמופנה מצד אחד משיבין ותו דהפנאה זו היא במלאכה שהוא המלמד וכיון שכן לכ"ע משיבין כמ"ש רבינו פרץ בשטת נזיר