תוספת יום הכיפורים נא

ואם שהא אינו מצטרף א"כ לדידהו אם יברך ברכה אחרונה הוי ברכה לבטלה וכיון דהדבר תלוי בפלוגתא דרבוואתא נקטינן דלא יברך:

אחר ימים שעלה בידי הוראה זו הגיע לידי ס' שיורי כה"ג וראיתי בסי' ר"ד דכתב שם דהעיד לו מהר"י אבולעפי' נ"ע שהרב אביו מהרי"ע אבולעפייא לא היה מברך על הקאהו"י ברכה אחרונה ודן הרב שכה"ג שיצא לו מהתוספתא דפסקה הר"מ פ"ב מש"ע והטור סי' תרי"ב והריא"ג בהלכותיו דאי שוהא מתחלת שתיה וע"ס שתיה אחרונה יותר מכדי רביעית אינה מצטרפו' וכתב דאם משם למדו אינו נראה בעיניו חדא דמי האומר דבשתיית הקאהו"י שוהא יותר מכדי רביעית כו' יע"ש. ואחר המחילה אומר דמה שטען תחלה דמי האומר דבשתיית הקאהו"י שוהה יותר מכדי רביעית אין צורך להאריך לדחות טענה זו דעינינו הרואות דשוהא יותר מכדי רביעית מתחלת שתיה עד אחרונה ורוב הפעמים שוהים יותר מכדי א"פ ולמפורסמות א"צ ראיה ומ"ש עוד דשאני התם גבי יוה"ך דהדבר תלוי ביתובי דעתא לזה אני אומר דאם דין זה היו א"א דוקא בשתיה דיוה"ך ולא בשתיה דשאר משקין האסור היינו מקבלין זה החילוק אבל כיון שראינו דדין זה כתבו הרמב"ם פי"ד דהמ"א לענין שתיית נסך ודם ובעלמא לא תלי מלתא משום יתובי דעתא כמו ביוה"ך אלא תלי מלתא משום הנאת גרון ומיעיו ואפ"ה כתב הרמב"ם שם דאם שהה מתחלה וע"ס כדי שתיית רביעית מצטרפים ואם לאו אין מצטרפים משמע בהדיא דשתיית משקים ע"י שהייה לא חשיבא הנאה להתחייב עליה כרת או מלקות ה"נ לא חשיבא הנאה לברך עליה וא"ל דלא ילפינן צרוף לענין ברכה מצרוף דכרת או מלקות דהא חזינן דילפי הפוסקים כדכתי' לעיל משם. מרן הכ"מ. ומ"ש ובלאו הכי התוס' והרא"ש נסתפקו כו' זה אינו מספיק דהרי לדידהו כיון דהוא ספק אין לברך בנ"ר עד שישתה כשיעור וכ"ש לדעת הרמב"ם וסיעתו דאית להו בפשיטות דצריך שיעור. ומ"ש עוד ואע"פ שיש חולקין כו' גם זה אינו מספיק דהרי החולקין הם הרמב"ם וסיעתו דאית להו בפשיטות דברכת בנ"ר צריכה שיעור באוכלין כזית ובמשקין רביעית וילפי לה מדין אוכל מ"א ושותה משקין אסורין וא"כ ה"ה דילפי צירוף שהיה לענין ברכה מדין צרוף שהיה החיוב אוכל מאכל של איסור ושותה משקין אסורין גם מ"ש דמנהג הפשוט לברך על הקאהו"י ברכה אחרונה לזה אני או' דאינו מנהג פשוט דהרי ראינו ושמענו דכמה גדולים יש דאין מברכין ואפי' תימא דהדבר ספק הרי הסכימו כל הפוסקים דכל ס' ברכות להקל וילפי לה ממ"ש הרמב"ם פ"ב דק"ש והטור סי' ס"ז בספק בירך לפני ק"ש דאינו חוזר ומברך וכתב שם מרן הב"י דטעמא משום דהוי ספיקא דרבנן ולקולא וה"ר מנוח כתב עוד טעם אחר משום דהוי ספק לא תשא ולחומרא עכ"ל והכי אמרינן פ' אין עומדין כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא וכ"כ הרמב"ם פרק א' דהלכות ברכות דין ט"ו ובסוף ה' שבועות כתב דהשומע שנשבע חברו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא ה"ז חייב לנדותו יע"ש ומשמע לי מכל זה דאיסור ברכה שאינה צריכה הוי דאורייתא ואפילו לדעת הסוברים דאיסור ברכה שאינה צריכה הוי מדרבנן כמו שהביא דבריהם בס' בני שמואל סי' מ"ב מ"מ הרי אסמכוה אלאו דלא תשא דהיא מן החמורות וא"כ אפילו היה ספק שקול אין לברך כ"ש דיש טענות חזקות שלא לברך אחר שתיית הקאהו"י כדכתי':

מתקיף לה רבא ככותבת בכדי א"פ כו' ופירש רש"י חצי פרס ששיערו לפסול את הגויה כו' מדקאמר רש"י נפסל גופו מלאכול בתרומה משמע דמותר ליגע וכנראה דאזיל בשיט' ר"ת שכתבו התוס' דב' גזירות הוו כו' וגזירה ב' מי"ח דבר הוי דהאוכל כביצה אוכלין טמאין פוסל את התרומה במגע וקשה דמצינו לו לרש"י פ"ק דשבת דס"ל דגם לגזירת י"ח דבר הוי פיסול גויה בחצי פרס וגם מרן בכ"מ ספ"ז דאבות הטומאה כתב דדעת הרמב"ן ורש"י פרק קמא דשבת דלא כר"ת יע"ש ולכן דברי רש"י דשמעתין צ"ע:

תוספות ד"ה וחצי פרס בכדי א"פ כו' דבור זה כתבוהו באריכות פ"ה דסוטה דף למד ופ"ק דשבת דף י"ד ומאי דקשינן לר"ת הוא מ"ש פ"ב דטהרות ר"א אומר דהאוכל אוכל א' נעשה גופו א' ור"י סובר דהוי ב' ומפרש טעמא דר' יהושע פ"ב דחולין דף ל"ד דמאכל חמור מן האוכל דאלו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכיל כחצי פרס וראיתי שם בתוס' שכתבו וז"ל אע"ג דמפרש ר"ת דבי"ח דבר כו' ועיין בדברי הר"ש פ"ב דטהרות ודוק:

א"ר פפא אכל אומצא כו' פרש"י אומצא ומלחא שעליה ונראה דבא לאפוקי אם אכל אומצא בלא מלח ואחר אכילת האומצא אכל מעט מלח משום דאז"ל אחר אכילתך אכול מלח כדאי' בב"י סימן קע"ט דבכה"ג אינו מצטרף ואינו מצטרף המלח אלא כשצלה הבשר עם המלח והוא על הבשר או שמטבל הבשר במלח בשעת אכילה בכה"ג מצטרף וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב אכל צלי במלח מצטרף המלח לבשר:

עוד אפשר דרש"י אתא לאשמועי' דהא דאומצא ומלחא מצטרף היינו שהמלח הוא מועט כדרך אכיל' רוב בני אדם וזש"א ומלחא שעליה כלו' כדרך העולם שנותנים עליה מלח שיעור זה אבל אם זה הרבה במלח ביותר בכה"ג אינו מצטרף דבטלה דעתו אצל כל אדם ודוק:

אר"ל ציר שע"ג ירק מצטרף לכותבת ביה"ך איכא למידק למה לא אמר סתמא והוי לעלמא כגון אוכל ירק דכלאי כרם דאם אכל כזית ירק כלאי הכרם דיצטרף עם הציר שעליו ללקות עליו וה"ה ליוה"ך לענין כותבת י"ל דהאי ציר אינו משקה היוצא מן הירק אלא ציר שהיו מטבילין מאכלן בציר אך תימה לפי' רש"י דפירש פ' העור והרוטב דף ק"ך דהך ציר הוא ציר היוצא מן הירק י"ל דהא גופא אשמועי' דציר היוצא מן הירק דוקא לענין יוה"ך דהדבר תלוי ביתובי דעתא הך ציר דהוא מכשיר כאוכל דמי ומייתבא דעתיה אבל באכילת איסור דעלמא או לענין צירוף דטומא' אוכלין ציר שע"ג ירק אינו מצטרף דהוי ציר משקה ואוכלין ומשקין אין מצטרפין וכן מוכח חילוק זה שם בגמרא פרק העור והרוטב וע"ש ומיהו פשט הלשון דהכא משמע דהך ציר הוא שמטבלין בו דקרי ליה דהוא מכשיר האוכל ואלו ציר היוצא מן האוכל אינו נקרא מכשיר האוכל ודוק:

אר"ל האוכל אכילה. גסה כו' איכא למידק מהא דאמרי' פרק ד' דנזיר אר"י מ"ד כי ישרים דרכי ה' וכו' א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה וכו' פסח מיהא קא עביד וכו' והשתא ק' דברי ר"ל אהדדי דהכא קאמר דאכילה גסה לא שמיה אכילה והתם קאמר פסח מיהא קא עביד משמע דשמה אכילה וכתבו התוס' פ' ע"פ דף ק"ו ע"ב וז"ל ואומר ר"ת דתרי גווני אכילה גסה כו' וק"ל על תירוץ זה אמאי אצטריך ר"ל שם בנזיר לאוקומי קרא בלוט ושתי בנותיו לוקמ' בשנים שצלו פסחיהן וא' אכלו באכילה גסה שנפשו קצה דמיקרי פושע דלאו שמה אכילה ותו ק"ל מי הגיד לו לר"ל דמ"ש ר"י ואחר אכלו אכילה גסה דמיירי במי שאינו מתאוה לאכול עד דיקשה לו רשע קרית ליה אימא דבהך אכילה גסה שנפשו קצה מלאכול מיירי ושפיר נקרא רשע ותו ק"ל הא דאמרינן בהחולץ דף מ' מצות תאכל במקום קדוש מצוה שהיתה עליו בכלל כו' ובעי שם מאי תרי גווני איכא וכ"ת כו' והאמר ר"ל כו' והשתא לפי דברי ר"ת דתרי גווני אכיל' גסה יש לוקמה באכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם ויש ליישב ודוק. עוד תירצו התוס' פרק הגוזל עצים דף ק"י וז"ל וי"ל דהתם פ"ד דנזיר כו' ובספר באר שבע דף י"ז עד דחה בזה דאי משום הא לא איריא די"ל דנקט לשם אכילה גסה איידי דנקט א' אכל' לשם מצוה עכ"ל עוד תירצו שם התוס' וז"ל וי"ל דהתם לא קאמר כו' ודבריהם סתומים בתירוץ זה ויש לפרש דבריהם בתרי אנפי והמעיין בתוס' דפ' ע"פ ובמ"ש בעין יעקב פ"ד דנזיר יתבאר דבריהם ועיין בספר באר שבע ומדברי הרמב"ם פ"ב דש"ע יראה דהולך כשיטת ר"ת והטור בסי' תרי"ב לא חילק נראה דחולק על ר"ת ובדברי רש"י דשמעתין יש לגמגם דקשיין אהדרי דמריש דבריו משמע דחולק על ר"ת ומסוף דבריו משמע דס"ל כותיה ויש ליישב ודוק:

אר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"ך כו' קשה אמאי אשמועינן הך דינא ביוה"ך לישמועי' דבעלמא במ"א כגון חלב או חמץ אם אכלן אכילה גסה פטור דלא שמה אכילה יש לומר דאי אשמו' בעלמא הו"א אכילה גסה לא שמה אכילה ולפיכך פטור אבל ביה"כ דהכתוב אומר תענו הו"א דחייב דהרי לא התענה דאע"ג דבשעת אכילה לא נהנה כגון דאכל על השבע מ"מ כשיתעכל המזון הראשון שבמיעיו אכתי מיתבא דעתיה ואין לו עינוי מחמת מה שאכל באחרונה הלכך קמ"ל דאפ"ה פטור ביוה"ך משום דלא אזלינן אלא בתר שעת אכילה ובשעת אכילה לא נהנה ואע"ג דמטא ליה הנאה אח"כ לא איכפת לן א"נ קמ"ל דאכילה גסה כיון דלית בה הנאה בשעת אכילה גם אח"כ לית בה הנאה דאדרבה מזיק את עצמו כדפרש"י ודוק:

אר"ל זר שאכל תרומה כו' פרט למזיק כו' איכא למידק אמאי ל"ק פרט למזיק את האוכלין ואת עצמו כדפי' לעיל גבי אכילה גסה דיוה"ך י"ל דהכא גבי תרומה דחייב לשלם את הקרן ולא מפטר אלא מחומש לא שייך אלא הטעם דמזיק את התרומה דודאי מי שהזיק ושרף תרומה של כהן חייב לשלם הקרן ואינו חייב חומש כיון דלא אכלה וה"נ גבי אוכל תרומה אכילה גסה משלם קרן משום דהזיק התרומה ופטור מחומש משום דהזיק התרומה אמנם הרמב"ם פ"י דה' תרומות דין ח' כתב אינו משלם את החומש שנא' כי יאכל שיזיק את עצמו יע"ש ודוק:

אר"י זה שכוסס שעורין של תרומה כו' ומשמע דוקא שעורי' אבל כוסס חטים חייב לשלם את החומש וכ"פ הרמב"ם פ"ו דתרומות דין ז' ח' דיש חילוק בין חטים לשעורין ובדין כוסס את החטים בירושלמי תני הכוסס את החטה של תרומה משלם קרן ואינו משלם חומש רבי אומר משלם קרן וחומש והראב"ד השיג על הרמב"ם דקי"ל כרבנן וכתב שם מרן בכ"מ דמהר"י קורקוס ז"ל כתב דטעמו מדנקט הכא ר' יוחנן זר שכוסם שעורין כו' יע"ש ולפי חילוק זה בין כוסס חטים לשעורים ק"ל דברי מרן הבית יוסף א"ח סי'