תוספת יום הכיפורים מה

בטיט או צואה דאמרינן רוחץ כדרכו ואינו חושש ואלו גבי סיכה לא שרינן שיסוך להעביר הזוהמא י"ל דכיון דיכול להעביר הזוהמא ע"י רחיצה והוא רוצה להעבירה ע"י סיכה הו"ל סיכה של תענוג ואסירא וכ"כ הרמב"ם ספ"ג מה' שביתת עשור אסור לסוך מקצת כו' וכתב ה"ה ובירוש' סיכה בין של תענוג כו' ונראה דסיכה שאינה של תענוג הוי להעביר את הזוהמא וכן מתבאר מדבריו טא"ח סימן תרי"ד וז"ל אבל בלא חולי אפילו אינו סך לתענוג אלא להעביר הזוהמא אסור יע"ש וק"ט דאשכחן להרמב"ם פ"ה דה' תעניות דין י' לענין ט"ב וז"ל ואסור בסיכה של תענוג ביוה"ך וכתב ה"ה בברייתא בתעניות כו' ופי' רבינו כו' ע"ש וחכמי לבי תמהו איך הרמב"ם וה"ה משוים ט"ב ליוה"ך והם שמים חלוק ביניהם דביוה"ך אסור אפילו סיכה שאינה של תענוג כגון להעביר את הזוהמא ובט"ב לא אסר אלא סיכה של תענוג ומשמע דלהעביר הזוהמא שרי בט"ב ואם כן הרי חלוק ט"ב מיוכ"ך והרמב"ם פ"א מה' אבל כתב אסור לסוך מקצת גופו כו' ואם להעביר את הזוהמא מותר אם כן דכותה בט"ב דלהעביר זוהמא מותר דהרי הברייתא אמרה כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב וצ"ל בדוחק דמ"ש הרמב"ם ואסור בסיכה של תענוג ביוה"ך הוא לאפוקי מי שיש לו חטטין בראשו דכי היכי דשרי ביוה"ך לסוך החטטין ואינו חושש אפילו יהיה לו תענוג ה"ה בט' באב שרי למי שיש לו חטטין ולזה כיון המגיד שכתב דלא עדיף מיוה"ך וגם סיים ואמר וכן הדין לרחיצה שמותר ביוה"ך כלו' דגם לענין רחיצה המותרת ביוה"ך כגון שהיו ידיו מלוכלכות רוחץ ואינו חושש אפילו יהיה לו תענוג ה"ה בט"ב באופן דכל הקולות שיש ביוה"ך ברחיצה וסיכה ישנם בט"ב דלא עדיף ט"ב מיוה"ך ועוד יש קולא יתירה בט"ב טפי מיוה"ך דסיכה שאינה של תענוג ביוה"ך אסירא ובט"ב שריא כנ"ל ועיין בל"מ וס' ראש יוסף מ"ש והמעיין יבחר ודוק:

מדיחה אשה ידה א' במים ונותנת פת לתינוק כו' משום שיבתא הרמב"ם פסקה לזו פ"ג מהלכות שביתת עשור וחזינן ליה פ"ז דתפלה שכתב ביוה"ך ובט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך ענ"י אם כן הטעם שמדיח' ידה היינו מפני שלא נטלן שחרית וכשיטת רש"י ומשמע דבהדחה אחד עובר רוח רעה וקשה דבפ"ח שרצים דף ק"ט תניא רנ"א בת חורין היא ומקפדת עד שירחץ ידיו ג' פעמים יש לומר דס"ל להרמב"ם ורש"י דחכמים פליגי אר"נ דר"נ ס"ל דצריך ליטול ג"פ וחכמים פליגי עליה ולכך קתני הכא מדיחה ידה א' דבהדחה א' סגי וה"ט דלא הזכיר הרמב"ם פ"ד וז' דתפלה גבי נ"י שחרית דצריך ג"פ משום דמשמע ליה דברחיצה א' הולך הרוח רעה ולא בעי ג"פ אמנם תימה איך הרמב"ם ורש"י ס"ל דאינו נוטל ידיו שחרית ביוה"ך וט"ב הלא רוח רעה שורה עליהן ואם נגע בעיניו מסמ' את העינים כדאיתא פ"ח שרצים יש לומר דס"ל דההיא דקתני יד לעין תקצץ כו' יחיד הוא דקאמר לה ולית הלכתא כההיא ברייתא דהרי הכא לא הקפידו אלא אם יתן פת לתינוק בלא נ"י שחרית אלמא דבלא נתינת פת לתינוק אין לחוש לסכנה שמא יסמא את עיניו באופן דדעת הרמב"ם ורש"י דרוח רעה השורה על הידים שלא נטלן שחרית אינה מזקת אפילו יגע בעינו ואינה מזקת אלא אם יתן פת לתינוק דאז הרוח שורה על הלחם כנ"ל להליץ בעד הרמב"ם ורש"י ועיין בל"מ עי"ש ולשיטת התוספת דהם שני מינים א' דשורה על הידים וההיא צריך ליטול ג"פ כדאיתא פ"ח שרצים ויש מין רוח רעה דשורה על האוכל כשבא ליתן פת לתינוק וזה הרוח נדחה בהדאה א' והעולם לא נהגו להדיח ידיהם כשנותנים פת לתינוק לפי שאין אותו רוח מצויה בינינו קשה דאם כן מ"ש דנהגו ליטול ידיהם שחרית אפילו ביוה"ך וט"ב לדחות הרוח רעה הלא בזמן הזה מעולם לא ראינו ולא שמענו דמי שנגע בעיניו טרם יטול ידיו דנסמאו עיניו אלמא דגם רוח רעה של שחרית אינו מצוי בינינו וא"כ איך מתיר ר"ת ל"י שחרית הלא אין ר"ר מצוי בדורות הללו וצ"ע:

כתב הרא"ש בפרקין וז"ל ואיכא מ"ד דאינו מברך על נט"י ביוה"ך וט"ב כו' ואיכא למידק דהרא"ש כתב הפך זה בס"פ הרואה דהברכות שהם על סדר העולם כגון הנותן לשכוי בינה יכול לברך כו' ואפשר דמ"ש בפרקין הוא מדברי בעל העיטור וכן נראה מדברי הטור סימן תרי"ג אמנם מדברי מרן הב"י שם מתבאר דבעל העיטור נתן טעם משום דבידו ללבוש משום סכנת עקרב והרא"ש כתב טעם אחר מפני שעל מנהגו של עולם היא מברך כמו הנותן לשכוי דמברך אע"ג דלא שמע קול תרנגול וזה סותר למ"ש ס"פ הרואה דהברכות שהם להנאתו אם אין נהנה מהם לא יברך וצ"ע:

ת"ר ההולך להקביל פני אביו כו' איבעי' להו הרב אצל תלמיד איכא למידק מאי קא מיבעיא ליה תפשוט מהברייתא דקתני להקביל פני רבו משמע דוקא הני דאל"כ לאשמועי' להקביל פני תלמי' דשרי כל שכן להקביל פני רבו ואפשר דטעם הבעיא הוא משום דאפשר לדחות ולומר דמאי דנקט רבו הוא לדחדושא דל"ת דלהקביל רבו אסור דחיישינן דמפני כבוד הרב ומוראו יזלזל התלמוד וירחוץ עצמו כדי להקביל פני רבו והוא רחוץ יפה קמ"ל חיישינן וכ"ש דהרב יכול להקביל פני התלמי' או דלמא לעולם לא שרינן אלא תלמי' לרב משום דאיכא מצוה אבל הרב אצל תלמיד או אפילו בשוין אינו יכול לעבור ולא אפשיטא והא דתניא בתוספת דהולך להקביל פני תלמידו כתבו הרא"ש והר"ן דלא סמכינן עלה דמשבשתא היא ודוק:

וימד אלף ויעבירני במים מי מתנים כו' ופרש"י אלמא אסור לעבור למעלה כו' ע"כ ובכן קשה על מרן הב"י סי' תרי"ג דכתב וז"ל והא דשרי לעבור במים עד צוארו אמרינן בגמרא וכו' דבריו קשים לשמוע דבגמרא אמרינן דעד מתנים מותר והוא אומר דאסור וכבר ראיתי בספ' שי למורא סי' י"ח דעמד בזה וכתב שם שני דרכים יע"ש ולי נראה דהמתנים הם ארוכים כמו טפח ומחצה וסובר מרן דמש"ה ויעבירני במים מי מתנים היינו שהיו המים גבוהים ממטה למעלה עד התחלת הראש הא' של המתנים הסמוכים לארץ והיינו דשרי תלמודא מכאן שמותר לעבור עד מתנים אבל אם גבהו המים דמכסים אורך המתנים אסור לעבור והיינו דקאמר מרן ז"ל דאסור לעבור אפילו אינם מגיעים אלא עד המתנים כלו' דמכסים המים משך אורך המתנים ודלא כרש"י שכתב דלא מיתסר אלא למעלה ממתנים ודוק:

דף ע"ח ע"א א"ר פפא כסא דכספא אלא אסור כו' כתב הרמב"ם פ"ג דשביתת עשור לא ימלא אדם כלי חרש מים ויצטנן בה כו' וקשה אמאי נקט לא ימלא דמשמע דחסר שרי והלא בגמרא אמרינן דאפילו חסר אסור יש לומר דגם בדברי הרמב"ם ז"ל הדבר מובן דבחסר קא אסור דהא יהיב טעמא שהמים נזחלים מלפניו והך טעמא שייך אפילו בחסר ונקט לא ימלא לאפוקי ס' יש אוסרים שכתב הטור סימן תרי"ג דכלי חרס אפילו רקים אסור לפי שבולעים הרבה וכשמצטנן בהם פולטין מה שבלעו וחשיב כמו רחיצה ע"כ ולאפוקי ס' זו וכתב לא ימלא דלא מיתסר אלא בעוד המים בתוך כלי ודוק ריב"ל משפחת היה לו כו' עיין הרי"ף ול"מ פ"ג דש"ע עיין שם:

שאלו את ר"א זקן ויושב בישיבה כו' ופרש"י אמרינן בסנהדרין כו' האי לישנא לא מצאתי אבל מצאתי שם דף ה' כי הוה נחית רבה בר בר חנא לבבל וכו' יורה יורה ידין ידין וכו' ועיין בהרמב"ם רפ"ג מה' בכורות:

עמד רבי צדוק ואמר אני ראיתי כו' לא כך היה המעשה וכו' ק"ק איך פליגי במציאות יש לומר דהם ראו דר"י בן זמרא נטל רשות מהנשיא מ"ס נטילת רשות להתיר בכורות היה ומ"ס נטילת רשות היתה אם יכול להעיד על מום הבכור של חברו כס' רשב"ג ואע"ג דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו נסתפק להם משום דיש סתם משנה כר"מ ספ"ד דבכורות זה הכלל כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ודוק:

מהו לצאת בסנדל של שעם וכו' הך בעיא אפשיטא להקל מדחזינן כמה עובדי דאמוראי דהך נפקי בהו ומאי דאמר רבא במסקנא דכ"ע מנעל הוא ואסור לצאת בו ביוה"ך קאי אמנעל של עץ דומיא דקב הקיטע אבל של שעם שרי וההכרח לזה משום דרבא גופיה הוה נפיק בריבלי וזה דעת רש"י שכתב מנעל הוא הלכך ביוה"ך אסור קב הקיטע אבל רהיטני ודהוצא לאו מנעל נינהו עכ"ל אבל מדברי הרי"ף דלא חילק בין מנעל של עץ לשל שעם משמע דגם בשל עץ שרי לצאת בו ביוה"ך והשיג עליו הרז"ה ממאי דאסיק רבא דכ"ע מנעל הוא והרמב"ן הליץ בעד הרי"ף דמ"ש רבא מנעל הוא היינו על ר"מ ור"י דמתניתין דקב הקיטע יש תנאים אחרים ומכללם ר"י בן נורי דפליג עלייהו וס"ל דלא מקרי מנעל אלא דעור וכותייהו הוא דעבדי עובדא אמוראי לצאת במנעל של שעם והוא הדין של עץ זהו כללות דבריו בקיצור ועיין בל"מ:

ע"ב אמר אביי התם דאית ביה כתיתין כו' ק"ק מאי פריך רבא וכי אביי אמר דכתיתין משוי לה מנא הוא לא אמר אלא דטעמא דביוה"ך אסור ר"י משום תענוג אע"ג דלאו מנא הוא יש לומר דמדברי אביי משמע דבא להעמיד דר"י ס"ל דלאו מנא הוא ולא מתסר ביוה"ך אלא משום כתיתין ומשום תענוג ופריך ליה מסיפא דקתני אם יש לו בית קבול כתותין טמא והך סיפא סתמא קתני לה משמע דמודה בה ר"י ואהא פריך כיון דאמרת ר"י סבירא ליה דלאו מנא כתיתין משוי לה מנא דקתני סיפא ואם יש לו בית קבול כתותים טמא ודוק:

תוספות ד"ה הקיטע כו' ור"ת הקשה כו' אור"י דה"ט כו' קשה דנהי דמשני רבי יוחנן מ"ש בגמרא התם דלר"י אין חולצין בו אמנם לפרש"י דלאו תכשיט הוא אכתי קשה יש לומר דרש"י פי' הך פירוש לשיטת אביי דס"ל דר"י סבר דלאו מנעל הוא אמנם אליבא דרבה טעמא דר"י משום דהוא רחב ודוק:

ת"ר תינוקות מותרות בכולן ופרש"י בכל הני דמתני' וכו' ומשמע דהיינו דוקא בקטן שלא הגיע לחנוך אבל הגיע לחינוך כמו שמחנכים אותו בענין הצום הכי נמי מחנכים אותו שלא ירחץ ולא יסוך ודלא כהר"ן שכתב ריש פרק דאין מחנכים אותו בענין רחיצה וסיכה והטור סימן תרי"ו כתב