תוספת יום הכיפורים מד

דמייתי ר"ת לסיועי לשיטתו דסיכה הוי מדרבנן לע"ד אדרבה משם ראיה דסיכה הוי מן התורה וצ"ע ודוק:

תוספות ד"ה מנין לסיכה כו' ונ"ל כו' וק' דלעיל כתבו התוספות בד"ה ומנ"ל דחשיבא עליה כעינוי כתבו ואין להקשות דלמא להתענות כו' ותירצו ויש לומ' דהא לאו עינוי הוא כו' ונמצא דדברי התוספות סתרי אהדדי וצ"ל דמ"ש לעיל אזיל לפי תירוץ השני שכתבו התוספות הכא דותבא אצטריך למילף גבי תרומה דסך כשותה ולפי הך תירוצא לענין סיכה דיוה"ך בקרא דדניאל סגי ולהתענות דקרא אסיכה שלא היה סך כלל סיכה של תענוג ושוב ראיתי בס' גופי הלכות דף י"ב דנתקשה בזה יע"ש ודוק:

גמרא ויאמר אל האיש לבוש הבדים כו' מדברי התלמו' משמע דמה שהשיב לבוש הבדים עשיתי ככל אשר צויתני היה על ענין זריקת הגחלים ומי שיראה הפ' יראה דמה שהשיב לבוש הבדים קאי למה שצוהו והוית תי"ו ואפש' לומ' משום דבקרא כתי' עשיתי כאשר צויתני וקרינן עשיתי ככל אשר צויתני דרשינן מקרא ומסורת דמסורת דרשי' לפי פשוטו דקאי לוהתוית תיו ומקרא דקרינן ככל אשר צויתני דמשמע דלא עשה ממש אשר צוהו אלא קרוב למה שצוהו קאי למה שצוהו על זריקת הגחלים ודוק:

גמרא אמרו ליה אי לא עבדת לא עבדת וק' דאם לא היה עושה שליחותו היה נענש ורש"י תירץ יע"ש ולע"ד נר' במ"ש במדרש ר"פ אמור דגבריאל אמר לכרוב אני אין לי רשות ליכנס למחיצתך אלא עשה עמי צדקה ותן לי ב' גחלים שלא אכוה יע"ש ואע"ג דגבריאל שרו של אש שלמעלה שאני ויש אש אוכלת אש ויראה דהיא ערמה מן ה' לומ' כן לגבריאל שיעשה דבר שא"א לו לעשותו שלא ישרף כדי שיאמ' הנביא לישראל מ"ש ה' לגבריאל ויתייראו ויעשו תשובה ולעולם לא היה רצון ה' שיזרוק הגחלי' והראיה דא"ל דבר שא"א לו לעשותו וגבריאל טעה ושאל הגחלים מן הכרוב וזרקה ונשרף המקדש וזש"א אי לא עבדת לא עבדת כו' ובזה אני מפרש מ"ש בפ' הכונס כי תצא אש מעצמה שלם ישלם אמר הב"ה עלי לשלם כו' דק' דבתחלה אמר כי תצא אש מעצמה ואח"כ אמר עלי לשל' הבער' שהבערתי אלא במ"ש מובן דלפי דלא היה רצון ה' בזריק' הגחלי' אמ' כי תצא אש מעצמ' וכלפי גבריא' דגבריא' היה שלוחו של הב"ה אמר עלי לשלם כו' וה"ז הגדה דתליא בשמעתא דאע"ג דשנינו פ' הכונס השולח את הבערה ביד חש"ו פטו' מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח חייב וגבריאל הוא פקח מ"מ כבר כתבו התוס' פ' מרובה דף ע"ט גבי גנב שה מהעדר כו' דהיכא דהשליח אינו יודע שיש איסו' בדב' חייב המשלח אף בדיני אדם ואפי' לדעת הנ"י דחלק שם על דברי התוס' חייב לפחות בדיני שמים והראיה מדוד שנענש על הריגת אוריה אע"ג דיואב הרגו ומה שיש לעיין בסברת התוס' ונ"י עיין מהריב"ל ח"ג ס"ס ל"ח ומהרי"ט ח"א סימן קי"ו יע"ש ובס' דרשותי פ' עקב הארכתי בזה:

כתבו לי רבנן בכרגא כו' כבר ידוע דת"ח בזה"ב היו פטורים ממסים אך בענין כרגא נחלקו הפוסקים כמ"ש בי"ד סימן רמ"ג וח"מ סימן קס"ג וק"ל למ"ד פטו' מסוגיא דהכא איך כתבו ליה רבנן בכרגא י"ל דכתבו ליה כדי שיתנו הצבור בעד הת"ח אבל הם היו פטורים לפרוע מכיסם אפילו יהיו עשירים כמ"ש הפוס' ודוק:

מאי כן יתן לידידו אלו נשותיהן של ת"ח כו' וק' היכא רמיז' נשותיהם וגם היכא רמיזא דזוכות לעה"ב. י"ל דאם הפסוק כפשוטו דיתן לידידו דהיינו הצדיק שיתן לו שינה מאי רבותא והלא שינה לצדיקים רע להם ורע לעולם ותו לידיד היל"ל מאי לידידו ותו דתיבת שנא כתיב באל"ף וחסר יו"ד והיל"ל שינה ולכן דרש מקרא ומסורת דמדכתיב חסר יו"ד ובאל"ף במקום ה"א הוא בגי' אשה במ"ק והוי כאלו קאמר כן יתן לאשה המנדדת ומה יתן לה שינה ודריש שינה כמקראו ושינה ר"ל עה"ב דכן פטירת הצדיקים ההולכים לעה"ב או כד דמך ר' פ' שפטירתו הוא כאיש שהוא ישן ר"ל שהלך אל המנוחה ואל הנחלה וכונת הכתוב הוא זה שוא לכם משכימי קום שהם הרשעים דמשכימים לבתי הרשעות והם אוכלי לחם העצבים כלומ' הלחם שנותן להם הרשעות שלהם שהם העצבי' וכל מעלתם אינה אלא בעה"ז שיש להם לחם ופרנסה בריוח אמנם הב"ה כן יתן למנדד שינה בעיניו יתן לו עה"ב דרמוז בשינה וזהו לנשותיהם של ת"ח בשכ' שמנדדות שינה מעיניהם להמתין לבעליהן כ"ש הת"ת עצמם דעין לא ראתה שכרם וזאת הסניגורייא לימד גבריאל מסורים בידם והלא מקרא מגנה לרשעי' שהם אוכלי לחם העצבי' דאין להם אלא משען לחם בעה"ז משא"כ ת"ח דמעלתם רמה דכן יתן הב"ה למנדדות שינה דיזכו לעה"ב והם נשותיהם של ת"ח דיזכו לעה"ב ואיך א"כ יהיו מסורים בידיהם זה נ"ל בישוב מאמר זה ועיין מ"ש הרי"ף ודוק:

ואבעיא דרחיצה איקרי עינוי כו' וק' דדלמא לא מקרי עינוי מה שהיה עיף מרחיצ' אלא כלפי שהיה רעב וצמא אמר בכל אשר התענ' אבי וכה"ג הקשו התוספות לעיל גבי דניאל דלמא להתענות לאו אסיכה קאי י"ל דשאני הכא דכתיב בכל אשר התענה דכל בא לרבות דגם עיף מיקרי עינוי ודוק:

ודלמא מנעילת הסנדל אלא אר"י כו' וק' דא"א לו' משתיה דהא כתיב בדוד עיף וצמא אלמא עיף לאו משתיה דהא כתיב צמא י"ל דהמקשה סבר דעיף וצמא הכל משתיה והם ב' מינין דיש בני אדם שהיו צמאים ביות' ונקראים עיף ויש שהיו צמאים ולא הגיעו לכלל עיף ונקרא צמא אי נמי דעיף לחוד הוא משתיה אבל עיף דכתיב גבי צמא מפקינן ליה מפשטיה ומוקמינן ליה בנעילת הסנדל אבל מאי דכתיב מים קרים על נפש עיפה הוא משתיה ודוק:

ונעילת הסנדל מנ"ל כו' ופרש"י ויעש כן בישעיה כתיב וכו' וקשה דלמאי אצטריך להכריח דיחף לא הוי מסוסיה משום דישעיה לא הוה רגיל במרכבת סוסים והלא מגופיה דקרא שמיע לן דיחף הוי ממנעלים דכתי' ונעלך תחלוץ וכו' וכתיב ויעש כן הלוך ערום ויחף י"ל דאם ישעיה היה רגיל במרכבת סוסים ה"א דהק"ק ופתחת השק מעל מתניך ונעלך תחלוץ מעל רגליך ומ"ש ויעש כן הלוך ערום היינו ממלבושים ומנעלים מן הכל היה ערום ומשום דלא תימא דהיה הולך ערום ממלבושים ומנעלים רכב על מרכבת סוסים קמ"ל דגם היה הולך יחף ממרכבת סוסים לאפוקי זה בא רש"י ואמר דזה א"א משום דמעיקרא ישעיה לא היה רגיל במרכבת סוסים וא"כ מ"ש שהיה הולך יחף עכ"ל דהיינו מנעילת הסנדל:

מנעי רגלך מיחף כו' מן החטא כו' יראה דהוכרח לומ' פירש זה בפסוק משום דא"א לומ' דהנביא ראה אותם הולכים יחפים וצמאים דלמה זה היו הולכים יחפים ומה ראו על ככה אלא עכ"ל כמ"ש ועיין מ"ש מהרי"ף ז"ל ודוק:

תשמיש המטה דאקרי עינוי מנ"ל כו' ופרש"י ואם תקח מצרות השביעו כו' ונראה דק"ל דלפי הך פירושא ברישא הו"ל לאשבועי שלא יקח עליהם צרות והד' הול"ל אם תענה שלא ישבית עונתן דלא משתעי איניש להזהירו על הקל ולבסוף על החמור ותירץ רש"י דבשלמא אם לא היו צרות היה לקיחת הצרות קשה יות' מהשבתת התשמיש אבל כיון דהורגלו על הצרו' אם יוסיף להם צרות אינו כ"כ קשה ולפיכך הזהירו תחלה על הקשה דהיינו אם תענה דהיא השבתת עונה ואח"כ הזהירו על הקל ואם תקח:

ע"ב ואימא אידי ואידי מצרות כו' קשה ודקארי לה מאי קרי לה והלא התירץ הוא פשוט דא"כ אם תענה אם תקח הל"ל י"ל דקושיות המקשה היתה מאי דפריך אח"כ חד לצרות דידיה וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא אלא דהתרצן לא הבין כונת קושיתו ואם נפשך לומ' דהתרצן הבין כונת המקשה כד תריץ ואם תקח כתי' כונתו מאי דתריץ לבסוף מי כתיב אם תקח ואם תענה ואם תקח כתי' אלא דהמקשה לא הבין תירוצו וסבר דהתרצן טעה בכונת קושייתו ולכך חזר לבאר קו' והשיב התרצן לו כבר תירצתי לך זה ולא ירדת לעומק דברי וכונת תי' הא' הוא מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב ודוק:

מי כתיב אם תקח ואם תענה כו' כלומ' דהכתוב מזהיר על הקשה תחלה וקש' דלפום קושטא דמלתא דאם תענה מתשמיש ואם תקח מצרות הרי הזהירו על הקל תחלה ולזה תירצתי לעיל ורזמתי התירוץ בדברי רש"י ועוד י"ל דמאי דמקפיד התלמו' שיזהיר על הקשה תחלה היינו בחד עניינא כשהפסו' כולו מדבר בצרות בכה"ג ראוי שיזהר תחלה לצרות דעלמא אבל כשהפ' מדבר בשני ענינים אין להקפיד דיקדים הקשה תחלה דכיון דהם ענינים מחולקים דלמ' השבתת עונה הוא ק' יות' ולזה הזהיר עליו תחלה ודוק:

א"ל התם שעילה מביאות אחרות ופרש"י שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה כו' וק' על פרש"י דהרי אשכחן דתשמיש גופיה איקרי עינוי מדכתיב בפ' כי תצא אשר עינה את כו' י"ל דרש"י סבור דביאה אסור' איקרי עינוי וכ"כ בחדושי הלכות ואין להקשות א"כ אם תענה את בנותי אשבעיה שלא יענה אותן בביאה אסורה כגון בעת נדתה י"ל דלא הוה חשיד לבן ליעקב על זה וזה יש לתרץ על המפרשי' שפי' דעינה מביאות אחרות שבא עליה שלא כדרכה דהקשה עליה' רש"י א"כ אימא אם תענה שלא יענה אותה שלא כדרכה דהמפרשים סוברים דהיא ביאה אסורה ולא חשיד ליה ורש"י ס"ל דשלא כדרכה לאו ביאה אסורה היא ומה שיש להקשות דתשמיש גופיה איקרי עינוי מדכתיב שארה כסותה ועונתה ואמרו בפר' נערה שנתפתתה דף מ"ז ועונתה זו עינה כבר הקשו זה התוספת שם ותירצו יע"ש ועיין בדרשות הראנ"ח ודוק:

ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו קשה ל"ל למינקט האי לישנא לימא אסור לרחוץ וסתמא אפילו מקצת גופו במשמע י"ל דמשום דבתעניות האמצעיות דעושים על הגשמים תניא פ"ק דתעניות כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר קמ"ל הכא דביוה"ך אסור מקצת גופו ככל גופו ואמרינן בפסחים דף נ"ד דאסור להושיט אצבעו במים בט"ב וביוה"ך:

אסור לסוך מקצת גופו כו' משמע דאפילו סיכה שאינה של תענוג כגון להעביר את הזוהמא אסור ביוה"ך דלא אשכח גוונא דהיתרא אלא בחולה כו' וקשה מ"ש דגבי רחיצה שרי שאינה של תענוג כגון אם היה מלוכלך