תוספת יום הכיפורים מו

דמחנכין אותם ברחיצה וסיכה:

והא מותרים לכתחלה קתני ופרש"י שאם בא לימלך אומר לו כו' ע"כ סוף לשון רש"י שכתב והאי שפיר ידע דהיום עשאו לו הוא מגומגם דל"ל טענה זו והא משמעות מותרין לכתחלה ר"ל דא"א לו האכילהו רחץ אותו ומכל מקום משמע דגדולים מרחיצין הקטנים וסכין אותו וקשה דאיך התירו זה והלא הגדול עצמו נהנה מאותה רחיצה וסיכה שהוא בעצמו רוחץ וסך ידיו כשמרחץ וסך לתינוק ולא דמי לאכיל' שאינו נהנה כשמאכיל לתינוק ויש לומר דיעשה בענין שלא יהנה הגדול כגון שיזרוק המים ע"י כלי מרחוק והסוכה על ידי בגד יסוך לקטן באופן שלא יהנה הגדול כלל וא"ל דאפילו יהנה שרי כיון שאינו מכוין דהא לעיל אסור לרב שילך להקביל תלמידו ולא יעבור במים אע"ג שאינו מכוין ובטור סימן תרי"ו כתב בשם הר"י שמותר לומר לגוי לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו בו ביום כו' ופי' מרן דטעמו דאין הגדול יכול לרחוץ לקטן משום דנהנה כו' יע"ש ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דהרי אפשר דמה שהתירו רש"י והר"ן הוא שיזרוק לו המים ע"י כלי באופן שלא יהנה הגדול ודוק:

והחיה תנעול כו' אמר שמואל אם מחמת ספק עקרב מותר ק"ק פשיטא שמותר ומאי קמ"ל ונראה דמפני זה פרש"י מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול ר"ל דל"מ אם ודאי שכיחי עקרבים דפשיט' דשרי אלא חדושא דשמואל הוא דאפילו במקום שהוא ספק מותר כל אדם לנעול והטור סימן תרי"ד כתב בשם בה"ג אי בעי למיזל כו' שרי כו' וכתב עליו הטור ולא נהירא כו' ומרן הב"י נדחק ליישב דברי בה"ג יע"ש. ולי נר' דבה"ג סבור דשמואל לא התיר אלא במקום סכנה ודאי אבל כשיש ספק לא התיר שמואל דאסתמא תלינן דמקום זה הוא כרוב המקומות דלא שכיחי עקרבים ומ"מ כתב בה"ג דאם יש אדם א' והוא רוצה לחוש לא שרינן ליה לנעול דבטלה דעתו אצל כל אדם דהולכים יחפים ולא חיישי לספק בכה"ג דיחיד רוצה לחוש לא שרינן ליה לנעול את הסנדל אלא שיכרוך מידי אכרעיה ואפילו בלא סכנת עקרב שרי ליה לאיניש למכרך סודרא אכרעיה דלא מתסר אלא נעילת הסנדל ולא תידוק מדברי בה"ג דדוקא משום סכנה התיר שיכרוך מידי אכרעיה אבל בודאי דליכא סכנה לא התיר דכונת בה"ג היא דאפילו דזה האיש רוצה לחוש שמא ימצא עקרב לא שרינן ליה נעילת הסנדל אלא שיכרוך סודרא אכרעיה ודוק:

האוכל ככותבת הגסה בעי ר' פפא וכו' ופרש"י דמיבעיא ליה ה"ק כו' ודבריו סתומים במ"ש או דלמא ה"ק כמוה כגרעינתה והתוספ' פי' דכונת דבריו או כמוה או כגרעינתה והקשו עליו דלימא שיעור הפחות ואפשר לומר דכונת רש"י הוא באופן זה לפי שסתם תמרים האוכל פחות מהגרעין כדאמ' ר' פפא לקמן בגמ' והלכך מיבעיא לרב פפא ה"ק כמוה וכגרעינתה יחד או דלמא ככותבת עצמה משערינן בלא גרעינתה ומ"ש התנא כמוה וכגרעינתה ה"ק שתהיה הכותבת גסה כ"כ שיהיה האוכל מרובה כשיעו' הגרעין והיינו דקאמ' רש"י או דלמא כמוה וכגרעינתה כלומ' דלעולם שיעור' הוי ככותבת עצמה בלא גרעין אלא דבעי דתהיה מאכל הכותבת שיעורא רבה דתהיה בה כשיעור גרעין ונמצא דשיעורא הוי או ככותבת הגסה של האוכל לבד או כשיעור גרעין ותרווייהו כי הדדי נינהו בשביל שהיא כותבת גסה ומה שהגיעו לרב פפא לשאול בעיא זו משום דאי פי' דמתניתין כמוה וכגרעינתה יחד קשה אמאי אצטריך התנא ללמד דהשיעור הוא עם הגרעין הלא בכל השיעורין דעלמא דאמרינן סתם אכילה בכזית לא אצטריך ללמד דהשיעו' הוא עם הגרעין דסתמו כפירושו ומדאצטריך הכא למימר וכגרעינת' יש להסתפק דלמא כותבת בלא גרעין קאמר וה"ק כמוה כגרעינתה כלומ' שתהיה מאכל כותבת גסה כ"כ כשיעור הגרעין ודוק ואני שיירתי דרך לעצמי לפרש פי' אחרינא בבעית רב פפא דלעולם שיעורא הוי בכותבת עם הגרעין יחד ובזה לא נסתפק רב פפא אלא הספק שלו הוא זה דהתנא תני האוכל ככותבת הגסה ומיבעיא ליה כותבת שאמרו ר"ל שצריכה שתהיה גסה אם הגסות הוא גם בגרעי' והוא שיעורא דהא דהכותבת גסה וגם גרעינן גסה או דלמא שיעורא דתהיה גסה הוא בלא גרעינתה כלומ' כיון דכותבת עצמה היא גסה אע"ג דהגרעין הוא קטן היינו שיעורא ולהך פירש א"ש מ"ש בגמ' רב אשי לא מיבעיא ליה הא גסה אתמר כל כמה דגסה כלומ' דאין להסתפק אם גסה קאי לכותב' לחוד ולא לגר עין דפשיטא דהגסות קאי גם לגרעון דגסה אתמר כל כמה דגסה:

דף ע"ט ע"א תוס' ד"ה כותבת הגסה פרש"י אינו מיושב כו' לשון התוספת מגומגום הרבה בעיני דמהו זה שהקשו בתחלת דבריהם והאנן בגרעינתה תנן והלא רש"י ז"ל כבר הרגיש ופי' דדלמא ה"ק כמוה כגרעינתה גם מ"ש ואי מספקא ליה כו' הוא מגומגום דמשמע דהם מפרשים אותו פי' ולא היל"ל אלא שפרש"י דמספקא ליה כו' ולעיקר קושית התוספת על רש"י יישבתי דבריו לעיל:

ומ"ש התוספות דכונת הבעיא הוא אי שיעורא הוי ככותבת וב' גרעינין ק"ל עלה דלפי' זה אם כן מ"ש בגמ' רב אשי לא מיבעיא ליה כו' אינו מתיישב לפי פירושם ואם נפשך לדחוק ולומ' דה"ק דפשיט' ליה דכשאמ' כותבת הגסה ר"ל עם הגרעין וכשאמ' וגרעינתה בא לרבות גרעין א' דהוי שני גרעינן וכותבת אם כן הוי שיעורא רבה ובגמ' מסקינן לקמן דשיעורה דאכילת יוה"ך הוא פחות מכביצה ואי הוי כותבת וב' גרעינין פשיטא דהוי יותר מכביצה ויש בו שביעה וביוה"ך לא בעי שביעה אלא לייתובי דעתיה והוא פחות מכביצה ודוק:

גם מ"ש לפרש הבעיא על פי הירושלמי הלשון אינו סובל דשלא בגרעינת' ר"ל קודם שנתמעך חללה ועוד יש לי גמגום לפירוש זה והוא דלכל הפירש טבע הלשון דצד השני של הבעיא בא להחמיר דבשיעור' זוטא חייב ויגיד עליו ריעו בעי' עצם כשעורה צד השני של הבעיא הוא להחמיר דיטמ' בלא קליפה אמנם לפי' הערוך דר"ל שנתמעך חללה נמצא דצד השני של הבעי' בא להקל דלא מחייב עד שיאכל כשיעור כותבת וגרעין עם חללה יחד ואין זה טבע הלשון ודוק:

ה אמר רבא אר"י כותבת הגסה כו' ופירש רש"י קים להו רבנן ואע"ג דכל שיעור אכילת איסור הוא בכזית כו' וקשה אמאי רש"י הקשה זו בכאן ולעיל דמתני' דקתני האוכל ככותבת הגסה חייב שם יקשה רש"י קושיא זו יש לומ' דרש"י לא הרגיש קושיא זו מדעתו אלא דרש"י בא לפרש דברי ר"י דאמר קים להו לרבנן כו' דכונתו לתרץ מ"ש דבעלמא הוי בכזית כו' ואמר דהטעם דהכא לא כתיב לא תאכל כו' וא"ת אכתי תקשי על ר"י דאמר דכותבת הגסה יתירה מכביצה דמשמע דלדידיה יצתה קושיא זו מ"ש דבעלמ' הוי בכזית והלא אפילו תימא דכותבת הוי כביצה תקשי קושיא זו יש לומ' דאי הו"א דכותבת הוא יותר מכזית ושיעורה כביצה לא הוה צריך לטעמא דקים להו לרבנן אלא הו"א מדשני קרא ולא אמר לא תאכל אלא לא תעונה רמז הכתוב ששיעור אחר יש ביוה"ך והיינו בככותב' שהוא כשיעור ביצה אבל לר"י דאמר דכותבת הוי טפי מכביצה קשיא למה הלך לבקש שיעור טפי מכזית ומכביצה לזה הוצרך לתרץ ר' יוחנן קים להו לרבנן כו' ודוק:

מתיבי מעשה והביאו לר"ג כו' ואי ס"ד כותבת הגסה שאמרו כו' תימה מאי פריך והלא במתניתין הוי כותבת הגסה והתם מיירי בכותבת סתמא דאינה גסה ואם כן דבר פשוט הוא דשתי כותבות בינוניו' בלא גרעיניהן לא הוו כביצה וכותבו' הגסה הוי יתירה מכביצה וגם על התרצן יש לתמוה אמאי לא תריץ הכי והוצרך לתרץ דטעם דכותבת הגסה וגרעינתה הוי יותר היא מחמת הגרעין דהוא מרובה על האוכל והלא אפילו יהיה האוכל והגרעין שוין יש לחלק בין כותבת סתמא לכותבות הגסה ועוד תימה לפירוש התוספת שפירש לעיל דשיעורא דיוה"ך הוא כותבות וב' גרעינין אם כן מלתא דפשיטא דכותבת גסה עם ב' גרעינין הוא יותר מב' כותבות בלא גרעיניהן וכשאמר ר"י כותבות הגסה שאמרו יותר מכביצה היינו על כותבת הגסה דיוה"ך דהוי כותבת וב' גרעינין לפי פי' התוספת ואם כן מאי פריך תלמודא כותבות הגסה וגרעינתה מי הוי יתירה מכביצה הא מלתא דפשיטא דהוי יותר מכביצה וצ"ע:

וכשנתנו לר' צדוק כו' פרש"י ג' קולין נהג בו כו' מדברי רש"י הללו משמע דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומא' ולפיכך לא נטל ידיו ר' צדוק וקשה דרש"י כתב בפ' כל שעה דף ל"ג ע"ב דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה והביא ראיה מהא ודתניא בת"כ ס"פ שמיני דכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא כו' התוספת שם ובריש המצניע דף צ"א ע"א הקשו על רש"י דס"ל דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה וכתבו בסוף דבריהם דרש"י חזר בו בפ' אותו ואת בנו דף פ"ב ע"א כו' וכ"כ התוספת בפ' מרובה דף ע"ז ע"א יע"ש גם הרא"ם ס"פ שמיני ומרן בכ"מ רפ"ד דה' אוכלין כתבו דרש"י ס"ל דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה ודבר תימה ופלא הוא בעיני איך לא הביאו מ"ש רש"י בהא דר' צדוק דמשמע בהדיא דס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ובענין מחלוקת זה עיין מ"ש תי"ט פי"ג דאהלות משנה ה' ופ"ב משנה א' יע"ש ומתבאר מדברי הקו' דפ' כל שעה ור"פ המצניע דאפילו לר"ת דס"ל דכל שהוא אינו מקבל טומאה היינו מן התורה אבל מדרבנן מקבל טומאה ובהכי מוקים ברייתא דת"כ וכיון שכן יש לתמוה על מ"ש רש"י בשמעתין דאפילו נימא דפירש רש"י דהכא כשיטת ר"ת דכל שהוא מקבל טומאה מדרבנן אמאי לא נטל ידיו ר' צדוק דהא פחות מכביצה מקבל טומאה לפחות מדרבנן לכ"ע ולע"ד היה נראה לפרש דר' צדוק לא נהג ג' קולין אלא ב' קולין בלבד דחוץ לסוכה אכלו ולא בירך עליו אחריו אבל מה שלא נטל ידיו היינו טעמא דכיון דנטלו במפה אינו צריך נטילה דהתירו מפה לאוכלי תרומה ור' צדוק כהן הוה והך אוכל הויא תרומה או אפשר דחולין הוה וכשם שהתירו מפה לאוכלי תרומה ה"ה לאכילת פת חולין דנטילת ידים