תוספת יום הכיפורים מג

אלא דכ"ע תירוש חמרא כו' והר"ם והר"ן פרק הנודר מן הירק הביאו תוספתא ז' דתניא הנודר מן התירוש כו' וחידש שם הר"ן דאנן דמשתמשינן בלשון לעז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין וכ"פ מרן י"ד סימן רי"ז סי"ו וכתב הש"ך וה"ה אם נדר מתירוש בלשון לעז אינו אסור כו' ע"ש ואני אומר דאם נדר מתירוש בלשון לעז דהיינו מוסט"ו אפשר דאינו אסור אלא ביין דתוך ג' ימים דנקרא מוסט"ו אבל יין דאחר ג' ימים קרו ליה בלעז וינ"ו ואפשר דשרי לשתות יין כיון דשמותיהם מוחלקין ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ושיעור זה דג' ימים נלמד מפרק בתרא דתעניות דבערב ט"ב שותה יין מגתו דהיינו תוך ג' ימים ודוק:

רב כהני רמי כתיב תירוש וקרינן תירו' הך רומי' הוא בפ' דאייתי לעיל ואכלת לפני ה' דגנך תירשך ויצהר' דשם כתיב חסר וי"ו וקרינן אותו כאלו מלא וי"ו אבל קראי דתירוש הכתובים בנביאים דאייתי לעיל כולהו מלאים ו' ודוק:

רבא רמי כתיב ישמח וכו' זכה וכו' כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמקפח את לבו לא זכה ושתה יותר מדאי משממו שנוטל חכמת לבו והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין ופרש"י עשאוני פקח עכ"ל והרבה דרכים כתב בס' מאור עינים והנכון מ"ש בסוף והביאו מפרש הילקוט תילים סימן ק"ג גם בתאוה לעינים ביארו יפה דכונת רש"י דלא נגרוס פקחין הפ"א בפתח דמשמע דטבע היין לפקח לכל שותהו דהא א"ר זכה כו' לא זכה כו' אלא גרסינן הפ"א בשבא כלומר דלאדם גדול כרבא דהיה נזהר לשתות מעט עשאו פקח ושיעור היין המפקח לא אתברר ונראה דהוא פחות מרביעית דבפרק הדר דף ס"ג אמרינן שתה רביעית יין אל יורה אר"ן כו' אלמא דהשותה רביעית יין מתבלבל דעתו קצת בעודו שתוי ואינו יכול להורות וא"כ ש"מ דיין המפקח הוא פחות מרביעית א"נ יש לומר דפחות מרביעית אינה מפקח אלא טפי מרביעית ובלבד שלא ישתכר ומיהו בעודו שתוי אינו יכול להורות אמנם אחר שסר יינו מעליו אז נשאר השכל מחודד מכח היין ששתה כבר ואפשר דלזה כיון רש"י במ"ש עשאוני פקח דל"ת דבעודו שתוי היא פקח אלא היין עושה את האדם פקח שיהיה לו לב להבין לאחר שיפיג ייסיר יינו מעליו והיינו דקאמר עשאוני פקח לשון עבר ולא קאמר עושין אותו פקח לשון הוה דהוה משמע דבעודו שתוי הוא פקח אבל עשאוני פקח ר"ל שהיה אומר רבא שלאחר שהפיג יינו מעליו פקחין ר"ל היין ששתיתי כבר עשאני פקח בדין מי ששתה רביעית יין אם יכול להורות ביום ששתה עיין בכנה"ג ח"מ סימן ז' בהגהת ב"י אות ג' יעיין שם באריכות:

רחיצה וסיכה מנ"ל דאיקרו עינוי כו' קשה דלענין ילפותא קא עסיק ולא למדרש קראי וא"כ מאי שייאטיה לפרש לנו מהו לחם חמודות יש לומר דהגמרא הוקשה לו קושי' התוספת דלמא להתענות דקרא לאו ואסיכה קאי אלא אלחם חמודות ולכך פירש לנו הגמרא דמאי לחם חמודות דהיינו דלא אכל פת מחטים נקיות כלום אבל לעולם היה אוכל פת אחר שאינו בקי וכיון שכן האי לאו עינוי הוא אלא ודאי אסיכה קאי ומיהו ק"ל לישנא דאפילו נהמא דחיטי דכייתא דמאי אפילו ובילקוט ל"ג אפילו ואפשר ליישב גירסאתינו דהכתוב אומר אני דניאל הייתי מתאבל ג' שבועים כו' הרי דניאל לא קביל על עצמו צום ותענית אלא לעשות אבל דהיינו שלא רחץ ולא סך וא"כ לא הו"ל לחם חמודות לא אכלתי אלא וסוך לא סכתי דהוא ענין אבל אבל לחם חמודות לא אכלתי לאו אבילות הוא דהאבל שרי ליה לאכול לחם חמודות וזהו שהקשה מאי לחם חמודות כלו' כיון דלא קיבל עליו תעני' אלא אכל מהו זה שאמר לחם וכו' דמשמע דהאבל אסור באכילת לחם חמודו' ומשני דהק"ק אע"ג דלא קבלתי עלי תענית אלא מידי דאבילות והייתי יכול לאכול לחם חמודות אף על פי כן החמרתי עלי על עצמי ואפילו ל"ח לא אכלתי בתוך ימי אבל שקבלתי עלי להתאבל על ירושלים ג' שבועי' ודוק:

אשכחן סיכה רחיצה מנ"ל כו' אלא אמר רב אשי כו' מהך סוגיא ק"ל עמ"ש רש"י ר"פ אלו מגלחין דף ט"ו דאמרינן התם אבל אסור ברחיצה כו' ופרש"י שם ורחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכו' דהך קרא בשתיה מיירי כדפריך הכא מנין לסיכה שהיא כשתיה כו' וראיתי בהרמב"ם פ"ה דהלכות אבל דין ג' ומנין שהאבל אסור לרחוץ כו' ולפי פירוש הרמב"ם קשה מאי בעי הכא אשכחן סיכה רחיצה מנ"ל לישני דרחיצה בכלל סיכה ולכן נראה דמ"ש שם רחיצה בכלל סיכה הוא מכח מאי דמסיק דרחיצה אסורה מגופיה דקרא וסוך לא סכתי מכח הכפול כדפירוש רש"י ודוק:

ואימא כשתיה ק' אמאי לא פריך המקשה עוד מכח המשנה דתנן מנין לסיכה שהיא כשתיה אלמא מים דקרא שתיה הוא. י"ל דהמקשה דפריך ואימא כשתיה כל כחו היה מכח המשנה ולא הוצרך להביא המשנה משום דהיא פשוטה והתרצן חשב דלא הוה פריך ליה אלא מסברא דנפשיה דהוא מפרש מים דקרא שתיה ואהא משני ליה דלעולם מים דקרא רחיצה הוי דומיא דשמן ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה כו' אלמא מים דקרא שתיה הוא וק' טובא איך רב זוטרא נעלם ממנו משנה זו מנין לסיכה כו' אלמא מים דקרא שתיה היא ור' זוטרא מפרש מים דקרא רחיצה הפך המשנה ואפשר דר' זוטרא סבר דלעולם לפי האמת מים דקרא רחיצה אלא שהתנא דרך אסמכתא בעלמא רצה לפרש דמים דקרא הוי שתיה כדי להחמיר על הסיכה אפילו שאינו של תענוג דומיא דשתיה דאין חילוק בין שתיה של תענוג לשתיה שאינה של תענוג והיינו דקאמ' אע"פ שאין ראיה לדבר כו' כלו' דראיה גמורה אינה משום דמים דקרא הוי רחיצה זה נ"ל להליץ בעד ר' זוטרא אבל המקשה סבר דלעולם קושטא דמלתא הוי דהתנא ס"ל דמים דקרא הוי שתיה ומ"ש שאין ראיה לדבר משום דראיה גמורה אינה דקרא לא מיירי ביוה"ך וגם דהוא קרא מדברי קבלה וגם דעינוי סיכה הוא מדרבנן אפילו למ"ד דהוי מן התורה לא דמי לשתיה דחייב עליה כרת א"כ אין ראיה גמורה דסיכה הוי כשתיה אלא זכר בעלמא ודוק:

רחיצה מגופיה דקרא שמיע ליה כו' ופרש"י דמצי למימ' ולא סכתי וק' לדעת הרמב"ם שכתב פ"ג דשביתת עשו' דאסו' לסוך ביוה"ך בין סיכה של תענוג לאינה של תענוג לימא דכפל דקרא דוסוך לא סכתי אתא לרמוז דין זה ולדעת התוס' דכתבו דלא מתסר ביוה"ך אלא סיכה של תענוג ניחא דכפל דקרא אצטריך לרחיצה אבל מ"מ תקשי מנ"ל להתיר סיכה שאינה של תענוג ולאסו' רחיצה דלמא כפל דקרא דוסוך לא סכתי אתא לרבות סיכה שאינה של תענוג ולעולם רחיצה שריא וצ"ע:

דף ע"ז ע"א תוספות ד"ה דתנן מנין לסיכה כו' והשתא ק' כו' וק' מהו לשון השתא ק' והלא בלא מתני' דשבת קשה אההיא ברייתא דבנות כותים י"ל דאההיא בריית' לחודא ל"ק דהוי כההיא דאמרינן בעלמא דבר זה כתוב בתורה ושנו בנבאים ומשולש בכתובים אבל כיון דמתני' דשבת גילה לנו דפ' ותבא כמים אינ' ראיה אלא זכר לדב' א"כ השתא ק' מייתי ראיה מדאוריית' דהיא ראי' טובא והדר מייתי ראי' מדברי קבלה שאינ' ראיה אלא זכר בעלמ' ותירצו וי"ל דה"ק כו' וקשה דלפי הך תירוצא דסיכה אסורה מדאוריית' איך קאמ' בשבת מנין לסיכה שהיא כשתיה כו' דכתיב ותבא כמים כו' הו"ל לאתויי קרא דולא יחללו דמשם יש ראיה דסיכה אסורה מן התורה י"ל דהא דסברי התוספות להך תירוצא דסיכה אסורה דאורייתא מקרא דלא יחללו היינו דוקא לענין תרומה דקרא דולא תחללו בפ' אמור גבי אזהרת טמאים בתרומה כתיב אבל לעולם לענין יוה"ך סיכה אינה כשתיה מן התורה אלא מדרבנן משום ותבא כמים בקרבו וכו':

כתבו עוד א"נ קרא דולא יחללו נמי אסמכתא כו' וק"ל דאם איתא דסך שמן של תרומה מן התורה פטו' היכי תנן רפ"ו דתרומות ומייתי לה פרק כל שעה דף ל"ב ובפרק הזהב דף נ"ד דסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש והלא בפרק הזהב דף נ"ה שנינו דהאוכל תרומת מעשר של דמאי ומתנה עלה בגמרא וכי עשו חזוק לדבריהם כו' ומדלא מתמהינן על מתני' דסך דמשלם חומש משמע דסך הוא מן התורה והרמב"ם רפ"י דתרומות כתב דסך נפקא לן מדכתיב ולא יחללו לרבות את הסך משמע דס"ל דדרשא גמורה היא מן התורה והך דרשא דדרשי' פ"ק דזבחים קדשי' מחללים קדשים מדכתיב ולא יחללו לא מייתי לה הרמב"ם בפט"ו מה' פסולי המקודשין מקרא אלא כתב מפי השמועה למדנו שהקדשים מחללי' כו' וכן משמע דהך דרשא היא מפי השמועה ואסמכוה דרך אסמכת' בקרא דולא יחללו דפשט הכתוב בטבל ותרומה מיירי מיהו התוס' ריש זבחים דף ג' ע"ב כתבו דקדשי מיותר קא דריש יע"ש ודרשא דטבל במית' מקר' דולא יחללו מייתי לה הרמב"ם פ"י מהלכו' מ"א יע"ש:

כתבו עוד ופר"ת דכל עינויין כו' וק' לזה מדאמרינן לעיל ר"פ תניא אע"פ שאמרו אסו' בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה כו' ומדהוצרך לומ' שאין ענוש כרת על שאר עינויין משמע דלכל הפחות יש בהם איסורא דאוריית' ומה שהביא ראיה ר"ת כדאמרי' לקמן מי שיש לו חטטין כו' קשה אמאי לא אייתי ראיה ממ"ש במתני' המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול כו' וע"כ בדליכא סכנה איירי דאל"כ היכי אסרי רבנן ומדשרי ר"א אלמא דאיסורא דשאר עינויין הוי מדרבנן ובמקום רפואה לא גזרו י"ל דבשאר עינויין פשיטא ליה לר"ת דהוו מדרבנן אלא בסיכה הוה ס"ד דהוי מן התורה מכח הראיות דולא יחללו דדרשינן לרבות הסך ומכח קרא דותבא דדרשו בשבת דסיכ' כשתיה להכי אצטריך ר"ת להוכיח דאפי' סיכה היא מדרבנן מכח ברייתא דיש לו חטטין כו' וכ"ש שאר עינויים דהוו מדרבנן ומה שהביא ראיה מההיא דכריתו' ק"ל דהמעיין יראה דשם בכריתות רמי ברייתא דתני מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה כו' אהא דתנא כהן שסך שמן כו' ומדפריך מסך שמן של תרומה אסיכה דשמן המשחה משמע דכי היכי דסך שמן המשחה הוי מן התורה ה"נ סך שמן של תרומה הוי מן התורה וכן משמע ממאי דמשני והוצרך לחלק התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב כו' ולפיכך בן בתו ישראל מתעגל בו הא לאו הכי משמע דאסו' מן התורה לזר שיסוך משמן של תרומה ולכן ראיה זו דכריתות