תוספת יום הכיפורים לז

שיתא עינויין דכתיבי בקראי אם כן רחיצה כו' מהיכא מפיק להו י"ל דהוה מפיק להו משבת שבתון כלומר כשם שיש שבות מאכילה כך יש שבתון מעינויי' אחרים או ס"ל דשאר עינויין היו מדרבנן ולפום מסקנא לא צריכנא להני תירוצי דהתנא מסיק ואם נפשך לומר הרי הוא אומ' והאבדתי את הנפש עינוי שהוא אבידת הנפש דהיינו אכילה ושתיה ולפי זה אייתרו קראי דה' עינויין לרחיצה וסיכה כו' כדלקמן:

דבי ר"י תנא נאמר כאן עינוי וכו' קשה דהיכי יליף מהתם הרי התם היו אוכלים מן והעינוי היה מפני שאין לו פת בסלו כדלקמן אבל בכפור העינוי הוא שלא יאכל שום דבר י"ל דעכ"ל דפ' ויענך וירעיבך אינו אחר ירידת המן אלא קודם דאי אחר ירידת המן לא שייך עינוי רעבון בשביל שלא היה להם פת בסלם או שלא היו אוכלים דברים אחרים וכה"ג כתבו התוספת לקמן דף ע"ו ע"ב גבי דניאל שלא היה אוכל לחם חמודות דלאו עינוי הוא כיון דאוכל לחם אחר יע"ש ואם כן הכא ה"ק דכשיצאו ממצרים היו מעונים מרעבון וצעקו אל ה' ושמע להם ושלח להם המן וזהו ויענך וירעיבך ואח"כ ויאכילך את המן והשתא א"ש דקאמ' מה להלן עינוי רעבון כו' דמשמעות רעבון הוא דלא היו אוכלין כלל אבל אם לא היו אוכלים מן נהי דעינוי אפש' דמיקרי אבל רעבון לא מיקרי ודוק:

ונילף מאם תענה את בנותי כו' קשה דהרי לקמן יליף דא' מה' ענויים הכתובים ביוה"ך הוא תשמיש המטה והיכי יליף לקמן עינוי בידי שמים מעינוי בידי אדם יש לומ' דבעינוי העיקרי הכתוב ביוה"ך דחייב עליו הכתוב כרת אנו מדקדקים למילף מעינוי דומה לו שיהא בידי שמים אבל אח"כ מריבוי העינויים הכתובים ביוה"כ ילפינן גם מעינוי שיהא בידי אדם מכח קרא יתירה וק"ל:

המאכילך מן במדבר כו' פרש"י ולית הכא רומיא דקראי כו' לכאורה נראה דהכי הוה גריס כתיב וכתיב ודחה רש"י גירסא זו ושוב ראיתי גירסא זו בעין יעקב ודחאה רש"י וטעמ' דאי ס"ד יש רומיא דקראי ל"ל להביא תרי קראי בקרא דהמאכילך תקשי רישיה לסיפא אלא קרא קא מפרש ומה שהוקשה להם בכתוב הוא דה"ק דאכילת המן היתה לעינוי והלא אין מאכל יותר טוב ממנו שטועמים בו כל מיני מטעמים ועל זה באו ליישב ולומר דהעינוי יהיה מפני שאין לו פת בסלו:

א"ר זירא מאי קרא כו' מאי בעי והוא כבר יליף לה מקרא דהמאכילך כו' י"ל דמשום דאביי אמ' מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלא אלא ביממא ומשמע דאתא לאפוקי ליליא אפילו לאור הלבנה דרואה כמות האוכל משום דמ"מ אינו רואה מאכלים הצבועים בגוונים דאדם שבע בראייתם וכן נראה מילקוט קהלת דגריס סעודה מעליא ולזה אמ' מאי קראה לרבות גם זה והשיב ולפי זה גרסי' תחלה דברי אביי ואח"כ דברי ר' זירא אבל בעין יעקב גריס איפכא ולגירסתו י"ל דקאי לר' יוסף מכאן רמז לסומין וכו' ומדקאמר רמז משמע דאין כאן ראיה אלא רמז בעלמא משום דיש לחלק דהתם במן דהיו להם עינים ולא היו רואים הוא עינוי אבל סומא מנ"ל אם כן נהי דאיקרי עינוי אבל מנ"ל דלא יהיו שבעי' לכך מייתי מקר' דטוב מרא' עיני' ודוק:

אר"ל טוב מראה עינים באשה כו' נראה דכוונת ר"ל כדי להזהיר לבני אדם דכיון דיש יותר תענוג בהסתכלות באשה מגופו של מעשה לכן צריך שיפרוש אדם להיות קדוש שלא להסתכל בנשים ומדאמרינן אר"ל משמע דלא פליג עם ר' זירא ובעין יעקב גריס רל"א משמע דפליג ויש פנים לשתי הגירסאות:

כי יתן בכוס עינו ר' אמי ור' אסי כו' נראה דק"ל וכי מי שהוא שותה יין יתהלך למישרים אדרבה יבואו עליו כמה נזיקין כדמפרשי קראי משלי סי' כ"ג ותו באו לדרוש קרי וכתיב דכתיב בכיס וקרינן בכוס ולכן ח"א כל הנותן עיניו בכוסו עריו' כו' ולכן כתיב בכיס ביו"ד לשון נקיה ודריש מקר' ומסורת כי יתן בכוס עינו דהיינו כוס היין יגרום שיתן בכוס עינו להזדווג עם העריות שיהיו דומות עליו כמישור וח"א כל הנותן עיניו בכוסו דהיינו כוס היין יגרום שיתן עינו בכיס אחרים לגזול ממונם שכל העולם דומה לו כמישור ודוק:

דף ע"ה ע"א דאגה בלב איש רבי אמי ור' אסי כו' פירש רש"י ישיחנ' לאחרים שמא ישיאוהו עצה כו' דאגה פחד כו' וקשה דבתחלה הי"ל לפרש דאגה ואח"כ יאמר ישיחנה לאחרים כו' ויראה דלמ"ד ישיחנה מדעתו פי' דאגה היינו שיש לו דאגה על הפסד שום דבר שבא לו כבר ולזה נתן לו עצה שישיחנה מדעתו כי מאי דהוה הוה ומה לו לדאוג על העבר שאין לו תקוה ומ"ד ישיחנה לאחרים פי' דאגה שיש לו פחד שמא יבא לו שום הפסד ולזה נתן לו עצה שישיחנה לאחרים שמא ישיאוהו עצה כו' ודע דיש ספרים דל"ג האי לישנא דרש"י דאגה פחד כו' ובקצת נסחאות ג"ל וכן הוא בעין יעקב והיא גי' נכונה כדפרישית וא"ל נמי דמ"ד דקרא איירי בדאגה שעברה דיסיחנה מדעתו לא רצה לפרש הכתוב בדאגה העתידה לבא ויסיחנה לאחרים שמא יתנו לו עצה משום דסבר כמ"ש ביבמות דף ס"ב ע"ב דאמר בן סירא אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וס"ל דלא יגיד דאגתו לאחרים שמא יתנו לו עצה להנאתן ואמרינן בסנהדרין דף ע"ו הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו יע"ש גם אמרו הנח עצת אחרים וקח עצתך:

ונחש עפר לחמו קשה מאי ק"ל בקרא ותו אמאי לא אמרו דבריהם בכתוב הכתוב בתורה ועפר יאכל כל ימי חייו י"ל דהכא בכתוב זה הוא דק"ל דכל מאכלי הנחש הוא עפר והא ליתא דהא חזינן דגם אוכל דברים אחרים וכמה דברים אסרו חכמים משום גילוי כגון דבש וחלב והשיבו כל א' לפי שיטתו אך קשה דקרא מיירי לעתי' ומבשר לישראל ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו בעלמא דאריה דשינה מאכלו מטריפ' אדם ובהמה שלא יטרוף אלא יאכל תבן ולא ישחית הוא בשורה טובה אבל נחש עפר לחמו דפי' הוי דאוכל מעדני עולם כו' כדמעיקרא מאי בשורה איכא וי"ל דקרא ה"ק ואף על פי שנחש עפר לחמו כדמעיקרא דאוכל מעדני עולם כו' אפ"ה לא ירעו ולא ישחיתו:

קלל את כנען כו' תימה דלא אמרינן אוכל מה שרבו אוכל אלא בע"ע דכתיב כי טוב לו עמך וי"ל דאוכל מה שרבו אוכל לאו דוקא אלא הכונה דחייב הא דון במזונותיו ואינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך כמ"ד הכי בפ"ק דגיטין א"נ דמיירי בשני בצורת דאינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ועיין פ"ט מ"ה עבדים מ"ש שם מרן בכ"מ ע"ש:

זכרנו את הדגה רב ושמואל ח"א דגים וח"א עריות כו' ולמ"ד דגים מאי חנם ומקשו הכא דטפי מתוקם חנם על הדגים שלוקחים מהנהר חנם מלאוקומי בעריות שהיו חנם כי לכל זונה יתנו אתנן ואינו חנם ועיין בספר מאור עינים וספ' תאוה לעינים ולי יראה דקושי' מעיקרא ליתא דהרי רש"י בפרשה הביא בשם ספרי דקאמר וכי מצרים נותנים להם דגים בחנם והלא תבן לא היו נותנים להם דגים היו נותנים להם יע"ש אם כן שפיר פריך למ"ד דגים מאי חנם דודאי לא היו מניחים להם לפרוש רשתות בנהר אבל למ"ד עריות ניחא ולא זנות עריות הוא כדמשמע מלשונם דודאי דהזונה רוצה אתנן אלא שהיו נושאים הקרובות כדלקמן ובסיני נאסר להם והיו בוכים דכשהיו מותרים לישא קרובותיהם אפילו עני שבישראל היה בנקל לו לישא אשה בחנם א' מקרובותיו א"נ חנם ר"ל חן שלהם אבל עתה שנאסרו הקרובות צריך האדם להיות לו מוהר ומתן ושיהי' יכולת בידו לפרנס' כפי כבוד משפחתם דעולה עמו ואינה יורדת ובזה אני מתרץ מה שהקשה הרא"ם פרש' בהעלותך על משרז"ל בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו על העריות הנאסרות להם דהקשה ולא ידעתי למה נתעורר עכשיו בנסיעתן מסיני יע"ש ולע"ד הוא אשר דברתי דכיון דהוכרחו לגרש קרובותיהם ולישא נשים אחרות ובאו ליסע ממקו' למקום והיו התגרים מביאים להם בכל מקום מידי דמיזן כמרז"ל לקמן הנה הנשים היו שואלות לבעליהן שיתנו להם מידי דמיזן מכל מקום ומקום מהתגרים כפי כבודן ומשפחתן ועל זה נתרעמו זכרנו את הדגה דהיינו עריות כלומר שהיו אותם הנשים הקרובות נוחות לנו דהיינו מפרנסין אותם בדברים של זול עם קשואים כו' והיינו דכתיב את הקשואים בלא וי"ו כלומ' דהיו מפרנסים הדגה דהיינו האשה עם קשואים שהם בזול אבל אם הדגה הוא דגה ממש הול"ל "ל ואת הקשואים בוי"ו ועוד יומתק לחכי דרכי דברישא כתיב והאספסוף כו' ואח"כ כתיב זכרנו את הדגה כו' דפתח בבשר וסיים בדגה אלא האספסוף הוה הם המחותנים החדשים שנעשו מכח הר סיני שנאסרו הקרובות ונשאו נשים אחרות ובנסעם ממקום למקום שאלו הנשים לבעליהן מי יאכילנו בשר כלומ' דשאלו מבעליהן שיקנו להם בשר מהתגרים שבאותם מקומות ועל זה נתרעמו האנשים ואמרו זכרנו את הדגה דהיינו הקרובות העריות שהיו נשואו' להם מעיקרא דהיה זווגם נאה בחנם דהיו מפרנסים אותם בדבר קל את הקשואים כו' ולא כנשים הללו דשואלות בשר ודוק עוד יש לפרש דמ"ד דגים מאי דנקט דגה בלשון נקבה ולא דג משום דדג הוא גדול ודגה הוא דגים קטנים כדאיתא פ"ו דנדרים דף כ"א וכיון דהו' דגים קטנים פשיטא דבחנם היו לוקחים ומאי חנם דקאמר ודוק:

מ"ד דגים דכתיב נאכל ומ"ד עריות דכתיב חנם וקשה אמאי לא קאמר דמ"ד דגים הוא משום דכתיב והדגה דהפשט הוא דגים כמו והדגה אשר ביאור מתה אבל פירש דגה עריות על שם וידגו לרב הוא משא כבד והיכי לא אשכח הכרח למ"ד דגים אלא מדכתיב נאכל וי"ל דזה ההכרח דדגה הוא כפשוטו הוא מלתא דפשיטא אלא דבא לרבות לו הכרח אחר מדכתיב נאכל א"נ דמ"ד דגי' מודה הוא לקמן בפ' וישמע משה את העם בוכ' למשפחותיו דהוא ע"ע משפחותיו דעל ב' דברים נתרעמו על הדגים ועל העריות אלא דבפ' הא' דזכרנו את הדגה ס"ל דלא הוי אלא על דגים לחוד ועל זה הרגיש הגמרא מנ"ל דהוא דגים לחוד נימא דפירוש ושזכרנו את הדגה הוא תרווייהו דגים ועריות ולזה השיב דההכרח הוא משום דכתיב נאכל ולא ס"ל דנאכל דהוי לישנא מעליא ודוק:

ולמ"ד דגים מאי חנם כו' תימה דאמאי לא משני חנם מן המצות כמ"ש