תוספת יום הכיפורים לח

בספרי והביאו רש"י בפרשה יש לומ' דבעי לאוקומי חנם כפי פשוטו דכשם דמאן דמפרש קרא בעריות תיבת חנם הוא כפשוטו ה"נ למאן דאמר דגים משכחת לה חנם כפשוטו דהיה מזדמן להם דגים קטנים בכדיהם ודוק:

בשלמא למ"ד דגים אבל העריות כו' לשון זה קשה להולמו דפתח בגן נעול וסיים במאי מעין חתום ונראה דה"פ דהכתוב הוא כפול גן נעול אחותי כלה גן נעול כו' ובילקוט יש כמה דרשות מכח הכפול דאיכא מ"ד לזכרים ולנקבות או לארוסות ונשואות או לכדרכה ושלא כדרכה יע"ש והכא התלמו' סבר למ"ד דגים דכפל הכתוב בא לומ' דבעריות לא פריצי בהו לא באותם שיש בהם מיתת ב"ד דהוזהרו בהם בני נח והיינו גן נעול אחותי כלה ולא באותם שעתיד לאסור התורה דהיינו חייבי כריתות דהיינו גן נעול מעין חתום ולכך פריך אלא למ"ד עריות מאי גן נעול מעין חתום ומשני דכפלי דקראי בא לומר דבהנך דאסירן דהוזהרו בני נח לא פריצי בהו כלומ' לא בארוסות ולא בנשואות כו' כדאיתא במדרש ובעין יעקב מייתי הך פסקא בסגנון אחר ומהרי"ט פינטו ז"ל פלפל על אותה גירסא ואפשר ליישב אותה גירסא ע"ד מה שפירשתי גירסתינו וק"ל ודוק:

בשלמא למ"ד עריות היינו דכתיב כו' מקשו הכא אימא כדפרש"י בכתוב משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתם ונראה דהתלמו' לא רצה לפרש כהך פירו' משום דקרא מסיים איש לפתח אהלו אלמא לא היו נאספים להתרעם אלא כל אחד מתרעם בפתח אהלו וכי תימ' תקשי לרש"י יש לומ' דלפי המסקנא דמשני תלמודא הא והא הואי דנתרעמו על הדגים ועל העריות פירוש דקרא הכי הוי וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו שהיו נאספים משפחות משפחות להתרעם על הדגים וגם נתרעמו על העריות בעודם נאספים דנאסרו להם העריות ופירשו מהם והיינו דכתי' איש לפתח אהלו כלומר שהיה בוכה כל איש על אשתו שפירשה ממנו וזהו לפתח אהלו לא שהיה בוכה כל אחד בפתח אהלו דא"כ היל"ל בפתח אהלו בבי"ת עתה דכתיב בלמ"ד לרמוז שהיו בוכים כל אחד על אשתו ודוק:

את הקשואים כו' ח"א כל המינים כו' קשה במאי פליגי ונראה דקא מפלגי בהא דלקמן כטעם לשד השמן ח"א כו' וח"א כו' והנפקותא דיש ביניהם דמאן דדריש שד לשון שדי אשה היו טועמים טעם כל המינים ולא ממשן דומיא דשדי אשה דהצורה הוא א' והחילוף הוא בטעמים לפי מה שהאם אוכלות ומאן שדריש לשון שידים ורוחות דמתהפכים לכמה צורות היו טועמים כל המינים טעמן וממשן דהיה נעשה מן המן צורת המאכל שהיו רוצים בצורתו וטעמו אבל חמשה מינין הללו דקשואים כו' לא היו טועמין אלא טעמן ולא ממשן ודוק:

תניא אידך גד שמגיד להם לישראל כו' נראה דדריש מדכתיב והמן כזרע גד לבן דזרע גד אינו לבן ולכן פי' דקרא ה"ק והמן היה דק כזרע כדכתיב בפ' בשלח דק מחוספס ומ"ש הכא גד לבן דריש תיבת גד מלשון הגדה שהיה מגי' ע"ד בן ז' לראשון ודריש לבן ככתבו דר"ל על ענין הבן אם הוא בן ז' לראשון ומפני שענין זה הוא לבן או לבת ואמאי נקט לבן דריש נמי מלשון לבנונית שהיה מלבין עונותיהם של ישראל ובפרט עון זה שלא שהתה ג' חדשים דעתה ידע הבן לכבד אביו ולהזהר בכבודו לא כן אם היה ס' קש' על הבן לכבד שני אבות מספק ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז' לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היו פוסקים אותו ספק ע"י עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני והלא אפי' נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבוא' שפ' הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פ' הוא בן פ' מסתברא שלא יעשו על פיו כי על פי שנים עדים יקום דבר ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יכול הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה ה"ז נביא השקר ויחנק כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסודי התורה ובפי' המשנה הביא ראיה לזה ממ"ש פ' העור והרוטב דף קכ"ד אלו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו דלא בשמים היא ובענין פירושי התורה אין הולכין אחר נבואה אלא אחר החכמים יע"ש באריכות וכן נ"ל שהוא לענין הדין ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פ' הוא בן פ' וסקלוהו או פ' מכר עבדו לפ' דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב ואמרינן ספ"ק דר"ה בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה יצתה ב"ק וא"ל וכתוב יושר דברי אמת כו' וזה נ"ל טעם מה ששנינו בסו' עדיות וחכ"א דאליהו אינו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכן פסק הרמב"ם סוף ה' מלכים יע"ש וכן ק"ל הא דאמרינן פ"ב דשבת דף ל"ד דטיהר רשב"י מקום ספק טומאה ע"י תורמוסין כל היכא דהוי קשי כו' ופירש רש"י היה מקצין תורמוסין ומשליכן שם כו' הכי מפרש בפסיקתא דפ' העומר ובס' זרעים ירוש' כו' עכ"ל והוא בפ"ט דשביעית ומ"ר פ' וישלח גבי ויחן את פני העיר יע"ש וק"ל עלה היאך סמך רשב"י על הנס לטהר מקום ספק טומאה והתוספת שם בשבת לא רצו לפרש דהיה על הנס שכתבו וז"ל כל היכא דהוה קשי טהריה כדפי' בנדה דף ס"א דתניא אר"י בן שאול מעשה בסלע כו' א"ל הביאו לי כו' ובשלמא לפי' התוס' ניחא דהוא בדיק' יפה המקובלת להם מסיני ואינהו בקיאי בבדיקה זו אבל בדיקה בדרך נס לא שמענו ואפשר ליישב עם מה שסיימו במדרש דרשב"י נשבע ואמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא שהיא טהורה חוץ מזה ומזה יע"ש ונמצא לפי זה דעיקר מה שסמך רשב"י לטהר טבריא היה על ההלכות שהיו לו על אותו ספק טומאה שהיה שם אלא שהכהנים היו מחמירים בדבר ומפקפקים על סברת רשב"י ולהוציא מלבם עשה אותות ומופתים כההיא דפרק הפועלי' חרוב יוכיח וכותלי בית המדרש יוכיחן ואע"ג דקי"ל לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול מ"מ היכא דהנס או הבת קול מסייע לקרא או להלכה עבדינן כותיה דהא קי"ל כב"ה משום בת קול משום דמסייע לקרא דכתיב אחרי רבים להטות כמ"ש התוספת פרק א"ט דף מ"ט ע"א יע"ש. והכא נמי אפשר לומר דמכח ההוכחות וההלכות היה פוסק הדין מרע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון או אם אותו עבד היה של ראובן או של שמעון או אם היא סרחה עליו או הוא סרח עליה והיו מפקפקים בדין ההוא ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר ע"ד שעשה רשב"י בטהרת טבריה כדכתי' וכה"ג צריך לפרש ההיא דאמרינן פ"ג דמכות בג' מקומות הופיע רה"ק בב"ד של שם ובב"ד של שמואל ושל שלמה דהוצרך הבת קול לאלומי למה שהיו פוסקים הדיינים שלא יגמגמו על אותו הדין אבל עיקר הדין לא היו פוסקים על פי בת קול דאין משגיחין בבת קול ודוק:

תניא ר"י אומר כו' שני' שבאו לפני משה כו' דינו לבקר משפט כו' איכא למידק למה היה מחמין הדין והלא הדין הוא פשוט דגודרות אין להם חזקה ומחזירים העבד לתובע כדאיתא פרק חזקת הבתים וכן יש לתמוה על הרא"ם שכתב פ' יתרו על מ"ש רש"י שונאי בצע שונאים את ממונם בדין וכתב הרא"ם דפירש הרמב"ם דהרצון בו שכל ממון שידעו כו' וכתב הרא"ם דאינו מחוור שכיון שהטוען עבד זה שבידי שלי הוא ואתה מכרתו לי והנטען אומר להד"מ כו' וכ"כ התוספת וכל האחרונים תמהים על הרא"ם דדברי הרמב"ן הם ברורים בהא דאמרינן בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה ואין תופס העבד נאמן בשבועה ואם נאמר דהרא"ם הבין דהרמב"ם מיירי בעבד קטן דיש לו חזקה ונאמן תופס העבד בשבועה אכתי יש להק' להרא"ם אמאי לא מוקי דברי הרמב"ן בעבד גדול ולא קשיא מידי ונראה לי דהרא"ם לא ניחא לפרש בעבד גדול משום דכיון דאמר שונאים את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דיינא כו' משמעות שונאים ממונם משמע ממונו של דיין שהוא תפוס בו ומוחזק שהוא שלו וכי היכי דהרא"ם בתחלת דבריו לא ניחא ליה לפרש כשכפר בממון והוציאו ממנו בעדים דאין זה ממונו אלא ממון של אחרים ה"נ לא ניחא ליה לפרש בעבד גדול דאע"ג דהוא תפוס בו ואומר שקנאו כיון דמפקין מיניה העבד ע"י עדים שמכירים שהיה העבד של חברו וקמ"ל הגודרות אין להם חזקה ס"ס לאו ממונו מיקרי ולפיכך לא אסיק אדעתיה דרא"ם לפרש בעבד גדול ומש"ה הבין דהרמב"ן ז"ל מוקי לדברי רש"י בעבד קטן דיש לו חזקה ולפי הבנה זו הקשה עליו הרא"ם ובקיצור מזרחי וס' כה"ג העלו דברי הרא"ם בתיובתא ומ"ש הוא נכון לע"ד ובהך דהכא דהיה משה א"ל דינו לבקר משפט ולא היה דן את הדין מיד בהא דגודרות אין להם חזקה בגדול ובקטן דיש לו חזקה משום דדין זה הוא לדידן דא"א לברר הדבר על בוריו מי הוא הרמאי לכן דיינינן המע"ה אבל אם ידע הדיין להכיר על פי אומדנא או על פי עד א' נאמן אצלו מי הוא הרמאי יכול לדון ע"פ אומדנא ומה שהצריכה תורה ב' עדים הוא שידון על פיהם אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר כמ"ש הרמב"ם פרק כ"ד מסנהדרין וכתב שם שמרבו ב"ד שאינם הגונים הסכימו שלא ידון הדיין בסמיכת דעתו יע"ש ומרע"ה בדין העבד שבא לפניו היה דן את הדין והיה מכיר הרמאי מיד מכח אומדנא או מכח רוח הקדש והיה יכול לפסוק הדין על מה שסמכה דעתו שזהו האמת אלא שהיה מחמיר על עצמו להוציא מלב המרננים והיה אומר לבקר משפט מכח שמשם יתברר שמה שדן והכיר הרמאי ע"פ אומדתו היה אמת וצדק:

והנשיאים הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכו' וקשה אמאי לא מייתי מדכתיב בתילים מעלה נשיאים ונראה דק"ל לבע"ה אמאי לא כתיב ונשיאי ישראל כדכתיב פ' נשא ויקריבו נשיאי והשיב דנשיאים ממש הם כלומר עננים שהם הורידו האבנים טובות בפתחי אהלי נשיאי ישראל והביאו' נשיאי ישראל ולפיכך לא כתיב ונשיאי ישראל הביאו את אבני השהם מפני שהיינו טועים שהביאום מממונם וקנין כספם ונמצא שהיו מתגאים נשיאי ישראל בעיני הבריות שלא כדין ואין זה נכון דיתהלל איש במתת שקר כדכתיב נשיאים ורוח איש מתהלל במתת שקר ולפי זה מה שהביא קרא דנשיאים לא אייתי ליה להוכיח דעננים נקראו נשיאים דזה פשוט ולא אייתי ליה אלא לגלות הטעם אמאי לא כתיב ונשיאי ישראל הביאו אלא כתיב והנשיאים הביאו סתמא כדי שנלמוד שהעננים הביאו האבנים לנשיאי