תוספת יום הכיפורים לו

הוא דס"ל דא"א לומ' דקרא אתא למעט גם טומטום משום קושית אצטריך כו' וזה סותר לדבריהם דגבי טומטום לא שייך קושיו' אצטריך כו' כיון דיש מהם זכ' ויש מהם נקבה ולכן פי' דטעמו דר"ח דס"ל דלא אתא קרא למעט טומטום הוא משום דס"ל דכיון דאיכא לאוקומי קרא אאנדרוגינוס ומטעם בריה לא מסתבר לאוקומי אטומטום דשמא יקרע וימצא זכ':

כתבו עוד ולהכי פריך אלא מעתה בערכין יערך כו' כונתם היא למעט דלא נפרש דהקושי' היא אלא מעתה דטומטום הוא ספק בערכין יערך אלמא תניא הזכ' ולא טומטום וכו' כלומ' וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקא דטומטום ואם זו היא כונת הקו' הוא סתירת דבריהם דלפי שיטתם בטומטו' דאיכ' הכי והכי שייך שפיר למעוטי לכן פי' דכונת הקו' היא זו דלפי ר"ח דס"ל דכל היכא דאיכ' קרא למעט אנדרגינוס מטעם בריה לא מוקמי' לי' למעט טומטום א"כ גבי ערכין נמי נימא הכי דקרא לא מיעט אלא אנדרוגינוס ולא טמטום ואמאי תני התנא הזכ' ולא טומטום וכו' ומשני סמי מכאן טומטום:

כתבו עוד ובפ"ק דחגיגה תניא זכורך ולא טומטום כו' י"ל כו' ולכאור' היה נראה לתרץ והוא דהתנא דריש מזכורך למעט אנדרוגינוס וטומטום ופריך דכיון דלית לן אלא חד מיעוט' לא תמעט אלא אנדרוגינוס אבל מנ"ל למעט טומטום דכיון דטומט' הוא ספק צריך קרא יתירא למעטו וזהו מ"ש אלא טומטום ספיקא הוא ואצטריך קרא למעוטי וראיתי בחדושי הלכות שם במגילה דפי' דזהו כונת השמועה שם לפי מ"ש שם התוס' ובודאי דהם דברים תמוהים לפרש אותה סוגיא כהאי פירושא דהרי המקשה דהתם אמ' בשלמא אנדרוגינוס אצטריך אלא טומטום וכו' משמע דהקושיא היא פשיטא דטומטום פטו' ול"ל קרא למעטו ותו דאם כונת המקשה הוא דמנ"ל לתנא למעט טומטום מאי משני התם כשביציו מבחוץ אדרבה נתעצמ' הקו' מנ"ל למעט טומטום אפילו כשביציו מבחוץ לכן יראה דכונת התלמו' שם ל"ל קרא למעט טומטום אצטריך קרא למעוטי ספיקא בתמיהא וזהו הפי' דהבינו התוספות בשמעתין ולכך הקשו דלפי דרשא דבכל דוכתא דאיכא הכי והכי שפי' אתא קרא למעט כגון מעש' וס' בהרת אם כן ה"נ גבי טומטום אצטריך קרא למעוטי כיון דלפעמים הוא זכר ותירצו ע"ש:

כתבו עוד י"ל דהתם פריך כו' וצ"ל לפי זה דסמיכה בעינן בכל כחו דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ובפ"ב חגיג' פליגי תנאי בהא והרמב"ם פסק פ"ג דמעש' דקרבנות דסמיכה בכל כחו בעינן ודע דהתוס' פר"א דמילה דף קל"ו ע"ב כתבו תי' זה באנפי אחרים וז"ל ונ"ל דשפי' פריך כו' ודבריהם תמוהים דמנ"ל דעולת ראיה לא בעי סמיכה והתנן במנחות פ' שתי מדות כל קרבנות היחי' טעונין סמיכה חוץ מהבכור והמעש' והספק וכן פסק הרמב"ם פ"ג דמעשה הקרבנות ותו דהתניא פ"ב דביצה דף ך' דהלל הביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביו"ט גם הרמב"ם כתב פ' א' דה' חגיגה וז"ל כשמקריב המקריב כו' ע"ש ושוב ראיתי בחדושי הלכ' פ"ק דחולין דהשיג על מ"ש התוס' הנזכ' דעולת ראיה לא בעיא סמיכה יע"ש ותו ק"ל אפי' יהיו סבורים דעולת ראיה דלא בעי סמיכ' אמאי אצטריכו לתרוצי מטעם עולת ראיה דלא בעי סמיכה ת"ל דאי הך טומט' הוא אשה אינו יכול לסמוך דאין סמיכה בנשים כמ"ש התוס' דהכא וצ"ע:

כתבו עוד וא"ת והא רב דסב' בס"פ המפלת וכו' והיכי אתי קרא למעוטי ספיקא כלומ' היכי כתי' קרא למעוטי אנדרוגינוס דהוא ספק והלא כולם שוים או כולם זכרים או כולם נקיבות ותירצו וי"ל דבההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי כלומ' דהפסוק מיעט לאנדרוגינוס מטעם דהיא משונה ואנן לא ידעינן משום מאי מיעטו משום זכר משונה או משום נקבה משונה ולכן מטמא בלובן ואדם דנשאר ספק לנו אם אנדרוגינוס זכר או נקבה:

כתבו עוד ולפי מה שפי' אית ליה ליה לרב דהמפלת שפיר ההיא דר"ח כו' וקשה דאיך אפש' לומ' דרב אית ליה דר"ח והלא רב סבר דאנדרוגינ' הוא ס' זכ' ספק נקבה והלא תפשוט דאנדרוגינו' מיעטי' קרא משום דהוא זכר משונה דהרי בבכו' לית ביה אלא חד מיעוטא דהזכר וממעטין מיניה אנדרוגינוס ומדמעטינן ליה מהזכר ש"מ זכר הוא ולא ספיקא וכה"ג כתבו התוס' לעיל בסמוך ועיין בתוס' דבכורות וצ"ע:

כתבו עוד בסוף הדבור וא"ת הרי אשכחן דכתיב קרא שלא נטעה וכו' קו' זו כתבוה התוס' פ"ק דחולין ולא ידענא מה ק"ל דמי אמר דלא כתיב קרא כדי שלא נטעה דמה שאמרו הכא ובכמה דוכתי אצטריך קרא למעוטי ספיקא היינו לומ' איך ממעט הכתוב דבר א' משום ספק וכי מי איכא ספיקא קמי שמיא דהיינו כוי דהכא דהוה ס"ד דהק"ק כל חלב לא תאכלו לרבות הכוי בשביל שהוא ספק חיה ספק בהמה וכי קמי שמיא יש ספיקות דבא לומ' דנאסור חלב הכוי מספק ומכח קושי' זו הכרענו דהוא בריה אבל בההיא דפ' אלו טריפות אתא קרא ללמ' לנו שלא נטעה ובא סנפיר ולימד לנו מהו קשקשת שלא נטעה לומר מאי קשקשת סנפיר והתלמו' מלא על כל גדותיו בכמה דרשות דקרא דאתו ללמד שלא נטעה לעשות בהפך ולכן קו' התוספת וצ"ע:

ותרצו וי"ל דלשון קשקשת משמע כו' לפי תי' זה אני מפרש מה שאמרו פ' בא סימן דף נ"א ע"ב גבי כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר כו' כתבו שם וא"ת ומנ"ל דבעינן תרווייהו כו' וי"ל דומיא דסימני בהמה כו' ומקשו הכא דהיכי מצי למימ' דפי' הוי או סנפיר או קשקשת דאם כן ליכתוב רחמנא סנפי' לחו' וכיון דאני מכשיר דג שיש לו סנפיר לחו' כ"ש דאכשיר דג שיש לו קשקשת דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפי' ולי נראה לתרץ התו' ס"ל דכשם דאם לא אמר הכתוב אלא קשקשת אפש' דהיינו טועים לפרש מאי קשקשת סנפיר ה"נ היינו טועים לומ' מאי סנפי' קשקשת ואם כן אי כתיב קרא סנפיר לחוד היינו טועים לומר דסנפיר הוא קשקשת ולא היינו מטהרים אלא דג שיש לו ב' סימנים דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפי' לכך כתיב סנפי' וקשקשת דטהו' בחדא מינייהו או זה או זה ולכך פרכי התוספת מנ"ל דבעי' תרווייהו ועיין בס' גופי הלכות דף ך' ודף מ' מ"ש בזה ודוק:

ע"ב דאי לא תימא הכי כו' ההכרח הוא משום דהתם איירי בדם ולענין דם אין חילוק בין בהמה לחיה:

ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצנה כו' יראה דטעמא דס"ד לפרש כן משום דפי' תענו משמע שיעשה דברים כדי לענות בהם את נפשו אבל אם לא יאכל ולא ישתה העינוי בא ממילא ת"ל וכל מלאכה ר"ל הקיש הכתוב העינוי לאיסו' מלאכה וכתבו בפ' א' לומ' מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי כן ואי נמי הילפותא היא מדכתיב וכל מלאכה בוי"ו דמוסיף על ענין א' ללמ' דעליון ילמד מתחתון דעינוי שב ואל תעשה דומיא דמלאכה:

ואימא היכא דיתיב בשימשא כו' לשון לא נימא ליה הוא מגומג' והול"ל לא ליתוב בטול' גם קשה דנהי דיליף דעינוי דקרא אינו שישב בשמש משום דומיא דמלאכה מ"מ מנ"ל שהוא עינוי אכילה נימא דהוי שאר עינויין כגון לא ישמש מטתו וכיוצא במתני' ויש ליישב וק"ל:

תניא אידך תענו את נפשותיכם כו' ענוי נפש כו' קשה טובא דמה"ת שיאכל פגול ונותר דאצטריך קרא להזהירו ותו קשה מנ"ל דועניתם ריבה שלא יאכל חולין ותרומה וקדשי' ויראה דהכתו' אמ' ז' ענויים ב' באחרי מות וג' באמו' וא' בפנחס וראשון בכולם הוא תענו האמור בפ' אחרי מו' ואח"כ כתיב ה' פעמים עינוי דהוא מוסיף דבר א' על תענו דרישא והיינו השש חלוקות דדריש וה"ק אלו נאמר קרא קמא דתענו הייתי אומר דיענו נפשם בענין אכילת קדשים שהם מותרים כגון אשם וחטאת לכהנים ושלמי' לישראל דהוא דבר דחייבים עליו כרת במקום אחר דהיינו היכא דפיגל בהם או היה נותר עתה הזהיר הכתוב שלא יאכלו קדשים אף שלא פיגל בהם ולא נעשו נותר מ"מ כיון דשייך בהו פיגול ונותר הזהיר תענו ולא אביא את הטבל שאינו בכרת כלומר דדגן תירוש ויצהר שייך ביה איסור טבל וכשמתקנו ומפריש מעשרותיו לית ביה איסור טבל הו"א דיוכל לאכול דגן תירוש ויצהר המתוקן דלא שייך ביה איסור כרת אם אינו מתוקן אלא מיתה דקלה מכרת כדמוכח פ"ב דחולין דף ל"א ועיין בתוספת ריש יבמות ד"ה אשת אחיו מאמו והערוך ערך כרת יע"ש ת"ל תענו ועניתם כלומ' דקרא דועניתם ריבה את הטבל כלומר שלא יאכל דגן תירוש ויצהר לאחר שתיקנו כדפירישי' אביא את הטבל שהוא במיתה כלומר אביא את הטבל לאחר שתיקנו משום דהוא חמור דשייך ביה מיתה אם לא תיקנו ולא אביא את הנבילה שאינה במיתה דהיינו בשר כשר משחיטה דשייך ביה איסור נבלה אם לא נשחט תלמו' לומר קרא אחריתי דועניתם דריבה את הנבלה אביא את הנבילה שהוא בלאו כלומר בשר משחיטה דשייך ביה איסור נבילה ולא אביא את החולין שאין שייך בהם איסור לאו ת"ל קרא אחרינא דועניתם אביא את החולין ולא אביא את התרומה שהוא בקום אכול ת"ל קרא אחרינא דועניתם אביא את התרומה שאינה בבל תותירו ולא אביא את הקדשים שהן בב"ת ת"ל ועניתם ואין להקשות דלפי מה דפירשתי דקרא קמא אמעיטו קדשים דשייך בהו פיגול ונותר כדפירש דמ"מ הייתי אומר לא מיעט הכתוב הא' אלא קדשים שיכול לאכלם במוצאי יוה"ך דלא הוו בבל תותירו אבל קדשים שנשארו ביוה"ך ואם יעבור יוה"ך יהיו נותר דלא יוכל לאכלם ביוה"ך הו"א דשרי קמ"ל ריבויא דוענית' הששי דגם זה בכלל ומכלל דברינו נתבאר דשש דברים דדריש התנא דהיינו פיגול וטבל ונבילה וחולין ותרומה וקדשים הם כנגד ו' עינויים המוזכרים בפסוק ומ"ש בגמרא לקמן דה' עינויים כתיבי היינו משום דאינו רוצה לספור קרא דכל הנפש אשר לא תעונה דאין זו אזהרה אבל הך תנא מכניס בחשבון הריבויים קרא זה ובספרי פרשה אחרי מות מייתי ברייתא זו וכתב שם הקרבן אהרן דהתנא דריש ה' עינויים וקרא דכל הנפש לא דריש וכן נראה מדברי הכ"מ פ"א מה' שביתת עשור יע"ש ודבריהם תמוהים דהא תנא דריש שם חלוקות ואיך מפיק שם חלוקות מהלכות עינויין ומ"ש הוא הנכון לענ"ד ודוק:

וא"ת לפי מה שפירוש דכל הנך דמייתי תנא מפיק להו מה' עינויין או