תוספת יום הכיפורים לד

אדם רשאי לחבול בעצמו והיינו כר"א הקפ' ומ"מ אפילו להך תנא דסבר דאין אדם רשאי לחבל כו' אם נשבע לחבול בעצמו חייל עליה שבועה משום דהא דאין אדם כו' אתי מדרשא וכל מידי דאתי מדרשא חייל עליה שבועה והתנ' דתנא נשבע להרע לעצמו חייב דהרשות בידו קושטא דמלתא קאמ' לפי דעתו דסוב' דאדם רשאי לחבול בעצמו אבל האמת הוא דאע"פ דהיה סובר כר"א הקפר' היה סובר נמי דחייל עליה שבוע' כיון דאתי מדרש' באופן דמה שהוכרח התלמוד לומ' שם דפליגי תנאי אי אדם רשאי לחבול בעצמו הוא אמת מכח לשון התנאים דח"א אין רשאי וח"א דהרשות בידו אבל לענין חיוב שבועה אף למ"ד דאין רשאי לחבול בעצמו חייל עליה שבועה משום דאתיא מדרשא ולזה כיון הר"ן במ"ש ואע"ג דבפ' החובל כו' כונתו לומר דלא תידק מדברי התנא דתני נשבע להרע לעצמו חייב דהרעה רשות דהיינו דוקא משום דס"ל דהרעה לעצמו רשות לפיכך חייל שבועה דלא היא אלא אפילו הוה ס"ל כמ"ד דאין אדם רשאי לחבול לעצמו אפ"ה חייל שבועה משום דמדרש' אתיא לן וכל מידי דאתי מדרשא חייל שבועה אלא דהך תנא דשבועות קושט' דמלת' קאמר לפי דעתו דרשאי אדם לחבול בעצמו ופליג אמתניתין דהחובל דתנן התם דאין אדם כו' וההיא מתניתין אתיא כר"א הקפר ואנן קי"ל דאין אדם רשאי כו' ואפ"ה חייל שבועה משום דאתי מדרשא וכן כתב הרמב"ם פ"ה דשבועות וז"ל נשבע להרע לעצמו כגון שיחבול לעצמו כו' יע"ש זה נ"ל ליישב דברי הר"ן ועיין במ"ץ ח"א סימן מ' ובספ' בני שמואל סימן מ"ג ומ"ד ומ"ה ומ"ו והראנ"ח ח"ב סימן ס"ב מ"ש על דברי הר"ן ולענין דינא אם נשבע לאכו' חצי שיעור או לפרוע רבית דרבנן האחרונים האריכו למעניתם ונחלקו בזה לכמה סברות עיין בתשובות רלנ"ח סימן ק"ד דף ק"ל והמבי"ט ח"א סימן נ"א ורדב"ז סימן רמ"ח וקצ"ה ומהראנ"ח ח"ב סימן כ"א וס"ב ומהרי"ט י"ד סימן מ' ובש"ך י"ד סי' רל"ט ס"ק י"ח ומסקנא דמלתא לע"ד באיסורין דרבנן הגם דחיילה שבועה שב ואל תעשה עדיף ולא שבקי' ליה לעבור לעשות איסורין דרבנן והוא הדין במדרש חכמים ובתשובה הארכתי בזה:

בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים פרש"י ז"ל בכולל שבועה שלא אוכל כו' וקשה דבפ"ג דשבועות הקשו על זה דבעלמא לאו משכחת לה אלא כי היכי משכחת לה ומשני אלא כדרבא כו' ופרש"י שם דהדר ביה מתירוצא קמא דאמר שבועה שלא אוכל כו' ודחה שם רש"י הגירסא דהוו גרסי משכחת לה כדרבא כו' והתוספת קיימו אותה גירסא ולפי דבריהם לא הדר ביה מתירוצא קמא כמו שיראה המעיין והשתא ק"ל על רש"י דלפי פי' דהדר ביה תלמודא מתירוצא קמא היכי מייתי לה הכא דר"י מתרץ המשנ' בכולל שבועה שלא אוכל כו' והא הך תירוצא אדחי דלא משכחת לה בהן ובשלמא לפירוש התוספת שם דלא הדר ביה תלמודא ניחא וע"כ דברי רש"י צ"ע וראיתי פ"ג דשבועו' דכ"א ע"ב דמייתי שם גמ' הך שקלא וטריא דר"י מוקי לה בכולל דברי' המותרי' עם האסורי' ושם כלכל רש"י דבריו ע"פ שיטתו וז"ל כלו' אם הוא נשבע על הנבלות לבדן לא היתה שבוע' חלה כו' עכ"ל ודוק:

דף ע"ד ע"ב פפא אמ' למעוטי מלך וכו' משמע בהדיא דמלך אינו מעיד מדאורייתא משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והוא זלזול מלך אם יבא להעי' וה"ט דכ"ג כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' עדות וקשה ממ"ש פ"ג דה' מלכים מלכי ישראל גזרו חכמים כו' ולא מעיד כו' וי"ל דחלוקת ולא מעיד נקטה אגב אינך דלפי האמת המלך אינו מעיד מדאורייתא גם ראיתי שכתב הרמב"ם רפ"י דשבועות דמלך פטור שאינו ראוי להעי' וקשה טובא דחזינן שפסק הפך זה פ"י מה' שגגות דין ז' המלך וכהן משיח מביאים קרבנם על שבועת העדות כו' ודבר תימה הוא איך יביא קרבן והלא קי"ל דמלך אינו ראוי להעי' מדאורייתא ודברי מרן פ"י משגגות הם תמוהים דכתב דהא דתנן פ"ב דהוריות כו' אבל מלכי בית דוד כו' יע"ש והדבר ברור דמההיא דפ' כ"ג אין ראיה דהתם איירי לענין דינא אבל לענין המלך שיעו' זה אינו מדרבנן כדי לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד אלא מן התורה המלך לא הוי מעיד כדמוכח בהדיא בסוגיא דהכא ופ' שבועת העדות דף ל"א והרמב"ם בפי' המשנה פ"ב דהוריות פסק דלא כר"ע וכתב שם התי"ט דמה שחייב תנא קמא המלך בשבועות העדות הוא בעדות נפשות דחמירי וזה לא אפש' מכמה אנפי חדא דמרן בכ"מ פ"ג מה' מלכים כתב דהמלך אינו מעיד אפילו בעדות נפשות והביא ראיה לדבריו ותו דאפילו תימא דהמלך חייב בעדות נפשות מ"מ לא מתרצה קו' בהכי משום דשבועת העדות אינה אלא בעדות ממון כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' שבועות דין ג' ודין י"ג ומאד אני תמיה על תי"ט איך נעלם ממנו דין זה דזה לא אמרו אדם מעולם לחייב קרבן על שבועת העדות דעדות נפשות דאינה אלא בעדות ממון כמו שנתבא' ולכן מה שיראה לתרץ בזה הוא דהא דאמרינן דאי המלך מעיד היינו משום כבודו ומן התורה אינו ראוי להעי' משום דלא יזלזל במלכותו מיהו היינו דוקא לצורך הדיוט אבל אם מעיד לצורך מלך אחר בהא ליכא זלזול וחייב להעיד ובכה"ג הוא דס"ל לסתם מתניתין דחייב המלך בשבועת העדות כשהשביעו מלך אחר ור"ע פליג עליה וסבר דאין הנשיא בכלל עדות אפילו מלך לגבי מלך וסבו' הרמב"ם דאין הלכה כר"ע אלא כסתם מתניתין ותו משום דמסתבר טעמיה דמלך לגבי מלך ליכא בזיון ובכה"ג חייב בשבועת העדות וזה הוא שפסק פ"י מה' שגגות דהמלך מביא קרבן שבועת עדות והיינו בעדות שראוי לו להעיד כגון למלך אחר ומ"ש פ"ז דשבועות דהמלך אינו ראוי להעיד ופטו' משבועת העדות היינו שאותו עדות הוא לצורך הדיוט כנ"ל לתרץ דברי הרמב"ם שלא יהיו סותרים זה את זה והתי"ט פ"ב דהוריות וס' ברכת הזבח דף קע"ט העלו בצ"ע ועי"ל דלעול' מלך אינו מעיד ופטו' משבועות העדי' מיהו כשהשביעוהו שבועת העדות בעודו הדיוט ואח"כ נתמנה למלך סתם מתניתין דהוריות סב' דהנשיא חייב להביא קרבן עולה ויורד בעבור מה שנשבע בעודו הדיוט ולא העיד ור"ע סבר כיון דנתמנה למלך אינו חייב להביא קרבן כיון דהשתא אינו ראוי להעיד ואינו חייב שבועת העדות ובזה הוא דפסק דלא כר"ע ואם כן מ"ש בהלכות שבועות דמלך פטור הוא כשהשביעוהו בעודו מלך ומה שחייבו בה' שגגות היינו כשהשביעהו בעודו הדיוט ואח"כ נתמנה למלך ועוד י"ל דלכולהו תנאי דהוריות כולהו סברי דמלך פטור משבועת העדות דאינו ראוי להעיד כסב' ר"ע ומה ששנינו פ"ב דהוריות משנה ז' על שמיעת קול ועל ביטוי שפתי' ועל טומאת מקדש וקדשיו היחיד והנשיא והמשי' חייבין לא קאי חלוקה דנשי' אלא אחלוקה דשייך בה דהיינו ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו אבל על שמיעת קול לא קאי אלא איחיד וכהן משיח ומ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ"ב דהוריות ואין הלכה כר"ע אלא כ"ג ונשיא חייבין קרבן עולה ויורד על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו היינו לאפוקי מאי דסב' ר"ע משיח פטו' מכולם כדאיתא בברייתא בגמ' והביאו הרמב"ם בפי' שם אבל במ"ש ר"ע דנשיא פטור משמיעת קול הלכתא כותיה דהא קי"ל מלך אינו היה ראוי להעיד ומ"ש הרמב"ם פ"י משגגות המלך והמשיח מביאין קרבנם על שבועת העדות או על שבועת ביטוי או על טומאת מקדש וקדשיו אינו מוכרח לפרש דכל החלוקות קאי למלך אלא חלוקות דשייכי ביה דהיינו שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו אבל שבועת העדות מעיקרא לא שייכא במלך דאינו ראוי להעיד כדכתיב ומה שיש לפלפל עוד בהרמב"ם פ"י משגגות עיין ל"מ ואין כאן מקומו להאריך יע"ש:

וכל היכא דתני ענוש כרת לא הוי איסור והתניא כו' קשה מי הוא המקש' אי הוא התרצן דלעיל דתריץ לא נצרכה הוא זרות דבתחלה הודה הנחת המקשה ותירץ תירוצים ואח"כ חוזר בו לעקו' הנחתו ותו מי הוא המתרץ דמתרץ הכי קאמ' כשאמרו אסו' כו' אם הוא מקשן דלעיל הוא גם כן זרות דהמקשה דלעיל לא הוה ס"ד לפרש מתניתין בחצי שיעור ועכשיו נתחכם יותר מן התרצן ומוקי ברייתא בחצי שיעור ותו דמאי פריך לו מברייתא כי היכי דקשיא ליה אמתניתין לישנא דאסור ה"נ יקשה לו אברייתא דלישנא דאסו' במידי דחייב כרת אינו מיושב ומה כח וסעד יש בברייתא יותר ממתני' ולכן יראה דהמקשה תחלה אסו' ענוש כרת הוא ומשני לא נצרכה אלא לחצי שיעור הכל היא דברי ר"י דאיהו מותיב לה ואיהו פריק לה וכה"ג כתבו התוס' לקמן דף ע"ו ע"א ד"ה הני ה' ענויין כו' והשתא א"ש דמקשה תלמודא לר"י דלמה הוצרך לדחוק לשון המשנ' ולפרש דאסו' קאי אחצי שיעור דהא מבריית' מוכח דשייך לישנא דאסור אחיוב כרת ולא מצית לפרש בריית' בחצי שיעור ומשני דגם ברייתא דחוק לפרשה בחצי שיעור וה"ק כשאמרו אסור כו' ודוק:

ואי בעית אימא כי קתני אסור כו' וקשה מאי ראיה מייתי מדתני בשאר ספרי דבי רב אדרבה מכח לשון ספרי תקשי אמתניתין דהספרי דקדק ולא תני אסור אלא אשארא אבל מתני' קשיא דתני לישנא דאסור אכולהו גם לאכילה ושתיה ואם נאמר דכונת התירצן הוא דמתני' נקט לישנא דאסור איידי דרחיצה כו' לתירוץ איידי אינו מביא ראי' דאמרי' איידי ותו דזה פשוט בתלמוד דאמרינן איידי בכמה דוכתי ואם כן למאי הלכתא מייתי תלמודא ברייתא דספרי ויראה לי דה"פ דלעולם כי קתני מתניתין אסור הוא אשארה דהיינו רחיצה כו' והטעם שהזכיר התנא בריש דבריו איסור אכילה ושתיה הוא לרמוז לנו דשאר עינויין נפקא ליה מכח איסור אכילה דהיינו דקרא אמר ביוה"ך שבת שבתון כלומ' דכי היכי דשבת שבתון האמור גבי שבת מוסיפין שאר מלאכת מכח שבתון ה"ה ביוה"ך מוסיפים עינויים אחרים על עינוי אכילה ושתיה ולזה מביא ראיה מספרי דבי רב דמפיק שאר עינויים מכח שבתון וא"כ שפיר דקדק להקדים איסור אכילה ושתיה לרמוז דשאר עינויין נפקא לן משבתון וכבר כתבתי בריש פרקין דאצטריך ה' עינויין ואצטריך שבת שבתון ודוק:

גופא חצי שיעור רי"א אסור מן התורה כיון דחזי לאצטרופי אסורא קא אכיל כתב הסמ"ג מל"ת ס"ס ע"ז וז"ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא ה"ז אסור מן התורה שנאמר ולא יאכל חמץ ואעפ"כ אינו חייב קרבן או כרת אלא על שיעור שהוא כזית עכ"ל וכתב שם הרא"ם וז"ל שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא במשמע ואף על גב דאינו חייב כרת או קרבן