תוספת יום הכיפורים לג

לפיכך שנה לנו מחלוקתם ואמר והחיה כו' דר"א וחכמי' אוסרין כלומ' דלגבי חיה הלכתא כחכמי' ולא שנה ר' דפליגי במלך וכלה וכל זה אנו מצדדים מדעש' תנא דמתניתין הכל בבא א' ולא בתרי בבי כתנא דברייתא דהוא הסדר הנכון כיון דטעמיהם מוחלקים או דלמא תנא דמתניתין לא חש לדקדוק זה למתני להו בתרי בבי ופלוגתא דר"א אכולהו קאי והלכתא כרבנן ועיין בל"מ סוף ה' שביתת עשור יע"ש:

כל האוכלים מצטרפים כו' קשה דמלתא דפשיטא הוא דכיון דכל האוכלין שיעורם שוה וכל המשקין שוה שיעורם פשיטא דמצטרפין ובשלמא סיפא דהאוכל ושותה אין מצטרפין אצטריך דאע"ג דאין שיעורם שוה משום דבפ"ד דמעילה פליגי ר"י ורבנן לענין טומאה במידי דאין שיעורם שוה אי מצטרפי או לא כדמייתי לקמן בגמרא אלא במידי דשיעורם שוה פשיטא דמצטרפין וי"ל דכיון דאיסו' אכילה ביוה"ך יצא מכלל כל איסורין שבתורה דכל איסורין בכזי' והכא בככותבת וטעמא משום דבהכי מייתבא דעתיה כדאמ' בגמ' הוה ס"ד לומר דלא מייתבא דעתיה אלא כשאוכל כותבת מדבר א' אבל אי אכל מעט מלחם ומעט מבשר ומעט מפירות ובין כולהו הוי ככותבת לא מייתב' דעתיה קמ"ל אם כן כל האוכלין מצטרפין כו' אתא לאשמועינן דעירב כמה מאכלות יחד וכן במשקין עירב כמה משקין יחד והוה ס"ד דכיון דאוכל מאכלי' מעורבי' דלאו אורחייהו לערובינהו הו"ל טעמו פגום ולא מייתבא דעתיה קמ"ל דאפילו בכהאי גוונא מייתבא דעתיה ודוק:

האוכל ושותה אין מצטרפין קשה כיון דרישא נקט דינא באוכלין ומשקין ה"נ בסופא הל"ל האוכלין ומשקין כו' י"ל דבא לרמוז לנו מ"ש בגמ' דף פ' ע"ב אמר ר"ל ציר שע"ג הירק מצטרפין לככותבת כו' ובפ' העור והרוטב דף ק"ך ע"א מייתי הא דר"ל ופרש"י שם וז"ל ציר שעל גבי ירק משקה היוצא מן הירק לישנא אחרינא כו' יע"ש ולפי זה אלו הו"א האוכלין ומשקין הו"א דציר שעל גבי ירק אינו מצטרף דהכי משמע לישנא אבל השתא דתני האוכל ושותה שמעינן דוקא אוכל ושותה אבל מי שאוכל משקה הציר בדרך אכילה כגון ציר ע"ג ירק מצטרף ועיין מ"ש מ"ח בעץ החיים ודוק:

גמרא אסור ענוש כרת לא נצרכה כו' קשה לישנא דלא נצרכה דהיל"ל אלא מתניתין בחצי שיעור דלא נצרכה משמע דהקושי' היא פשיטא דעליה א"ש לישנא דלא נצרכה י"ל דכונת המקשה א"א לומר דהיה רוצה דלתני יוה"ך חייב באכילה כו' דבאידך עינויין לא שייך לישנא דחיוב דאינו חייב כרת אלא איסורא גרידא אית בהו אלא כונתו הוא דכיון דבאכילה ושתיה חייב כרת לא הי"ל למתני אלא הכי הול"ל יום הכפורי' אסור ברחיצה כו' כדאית' לקמן בגמ' ברייתא דתני הכי בשאר ספרי דבי רב ודין אכילה ושתי' כבר שנאו התנא בסיפ' האוכל ככותבת הגסה כו' חייב ומשני לא נצרכה אלא לחצי שיעור כלומ' רישא אצטריך ללמד דחצי שיעור אסור ודוק:

רש"י חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור כו' יראה דכונתו דבא לאשמועינן דלא תימא דחצי שיעור ממש דהיינו חצי זית ג"כ אסור מן התור' אבל פחות מחצי שיעור דהיינו כל שהו יהיה מותר מן התורה דאם כן אף אנו נאמר ע"כ לא פליג ר"ל אלא בחצי שיעור דשאר איסורין דלא הוי אלא חצי זית אבל ביותר מחצי זית בשאר איסורין ובחצי שיעור דיו כיפור דהיינו חצי כותבת דהוי קרוב לכזית דכותבת הגסה הוא פחו' מעט מביצ' והביצ' יש בה ב' זתי' א"כ בחצי שיעור דיוה"ך דהוי קרוב לכזית דלמא מודה ר"ל ולא ק"ל מידי ע"כ השמיענו דכשאנו אומרים חצי שיעור אסור מן התורה לאו דוקא אתמר אלא אפילו כל שהוא במשמע דכל שיצא מכלל השיעור המקובל לנו ליכא לפלוגי בין חצי שיעור לכל שהוא למאן דאסר וה"ה לר"ל דמתיר חצי שיעור ליכא לפלוגי בין חצי זית ליותר מחצי זית דהיינו פחות מכזית בכולהו מתיר ר"ל ומה שסיים רש"י לקמן בשמעתין דריש לה מכל חלב הוא כמביא ראי' מדבריו דאין לחלק בין חצי שיעור לפחות ויותר דהא לקמן דריש לה מכל חלב ור"ל הוצרך לאוקמו' דהך איסורא הוי מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמא ואם איתא דמודה ר"ל בפחו' מכזית לוקי דרשא דקרא בפחות מכזית אלא ודאי למאן דאסר חצי שיעור מן התורה הוא אפילו כל שהוא ומאן דמתיר הוא אפילו פחות מכזית וה"ה פחות מככותבת ביוה"ך ועיין בהרמב"ם פ"א מה' חמץ דין ז' ועיין מה שדקדק שם מרן בכ"מ ובה' שביתת עשור פ"ב כתב והאוכל חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות וכתב ה"ה דק"ו הוא מדין איסורין של דבריהם ולפי דבריו שם משמע דאפילו בכל שהוא יש מכת מרדות וזה סותר למה שנר' מדבריו בה' חמץ ודוק:

הניחא למ"ד חצי שיעור כו' דאתמר כו' הניחא לר"י אלא לר"ל כו' קשה למה זה חזר לומר הניחא לר"י דהוא שפת יתר ונראה דהמקשה כפל דבריו לרמוז דאלו היה מ"ד מותר אמורא אחרינא כגון ר' ושמואל לא הוה קשה דהתירוץ הוא פשוט דחצי שיעור אסור מדרבנן אבל לר"ל א"א לתרץ כן דחצי שיעור אסור מדרבנן דא"כ לא נחייב עלה קרבן שבועה ור"ל ס"ל דחייב קרבן שבועה כדלקמן והתרצן ידע כונת המקשה דהיא זו ואפ"ה לא חש לקושיא זו והשיב מודה ר"ל שאסור מדרבנן והטעם דמחייב על חצי שיעו' קרבן שבועה משום דכיון דאית ליה היתר מן התורה חייל כדמפרש לקמן ודוק:

מודה ר"ל שאסור מדרבנן פרש"י ומתניתין נמי מדרבנן קאמר עכ"ל וקש' דדין זה דחצי שיעור דלר"י אסור מן התורה ולר"ל אסור מדרבנן הוי בכל איסורים שבתורה אם כן מ"ש דהשמיענו תנא דמתניתין דינא דחצי שיעור ביוה"ך טפי משאר איסורין דעלמא ובשלמא לר"ל ניחא דאשמועינן דאפילו חצי שיעור דיוה"ך דהיינו פחות מכותבת דהוא יותר מכזית שרי מן התורה כ"ש בשאר איסורין אלא לר"י קשיא ובזה ניחא לי מאי דאמרו בגמר' הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר דבכל מקום דקאמ' תלמודא בשלמא לפ' או הניחא לפ' אלא לפ' קשיא דרך המעיינים לבקש איזה דוחק לאותו אמורא דאתמר עליה הניחא ולפי מ"ש הניחא לר"י הוא משום דלר"י נמי ק' מ"ש דהשמיענו התנא דחצי שיעור אסור מן התורה ביוה"ך טפי משאר איסורין ואפשר לומר דטעמא הוי משום דרצה לרמוז לנו דאיסורא דחצי שיעור הוי מן התורה דומיא דרחיצה וסיכה כו' דכולהו הוו איסורא מן התורה כמ"ש קצת פוסקים ולשיטת שאר הפוסקים דשאר עינויין הוו מדרבנן ק"ל תרתי איך עירב תנא דינא דחצי שיעור דהוי מן התורה עם איסור עינויין דהוי מדרבנן ותו מ"ש דדין חצי שיעור השמיענו התנא ביוה"ך טפי משאר איסורין ולזה אפשר לומר משום דסד"א דבשלמא בשאר איסורין כגון חלב דהאיסור הוא דהאוכל עצמו הוא אסור לפיכך גם בחצי שיעור אסור מן התורה אבל ביוה"ך דהאוכל עצמו הוא מותר והאיסור הוא אגברא דחייב להתענות אם כן הו"א דוקא בכשיעור דאיכא יתובי דעתא אסור אבל פחות מכשיעור ליכא יתובי דעתא ואדרבא יותר צער הוא לו שהתחיל לעורר תאות המאכל ופירש סד"א דליכא איסור דאורייתא קמ"ל אך קושיא קמייתא קשיא למ"ד דשאר עינויי' דרבנן גם למ"ד דשאר עינויין דאורייתא קשיא איך מוקי ר"ל דמתניתין איירי בחצי שיעו' והוי אסור דרבנן ושאר עינויין הוו דאורייתא ודוחק לומר דהנך פוסק' דסברי דשאר עינויין דאורייתא הוי לפי סברת ר' יוחנן אבל לר"ל מודו דהוו מדרבנן ושתי הדעות הנזכר הביאם הר"ן באריכות ר"פ יע"ש:

אי הכי לא נחייב עליה קרבן שבועה כו' מהכא משמע דלר"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה מלתא דפשיטא דאם נשבע שלא יאכל ואכל דלא מחייב עלה קרבן שבועה דמושבע ועומד מהר סיני ואפילו במידי דרבנן הוה ס"ד דלא מחייב עלה קרבן שבועה דמושבע ועומד מלאו דלא תסור אלא דהתרצן חידש לו דבמידי דרבנן כיון דאית ליה היתר מן התורה קא חייל עליה קרבן שבועה אבל לר"י דס"ל דחצי שיעור מן התורה גם התרצן מודה דלא מחייב עליה קרבן שבועה וקשה דאמרינן פ"ג דשבועות דף כ"ג ע"ב אהא דתריץ ר' ושמואל ור"י דמאי דתני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות חייב דמיירי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים דר"י לא אמר תירוצא דר"ל משום דמוקים ליה למתניתין כדברי הכל משמע דר"י הו"מ לאוקומה כר"ל וזה תימה דלר"י דסבר חצי שיעור מן התורה א"א לאוקומה בחצי שיעור דאם כן לא חיילא עליה שבועה וראיתי שם בתוס' שכתבו וז"ל וא"ת לימא דהכי טעמו כו' וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא כו' יע"ש ומה שהקשה הריב"ל ח"ב בדיבור זה תירץ הרש"ך ח"ג סי' צ"ג יע"ש וקשה אמאי לא דחו התוס' פירוש ראשון מכח סוגיא דהכא דמוכח בהדיא דלר"י דסבר דחצי שיעור מן התורה לא חיילא שבועה אפילו בשבועה שלא אוכל חצי שיעור וי"ל דס"ל התוספת דסוגיא דידן לא מכרעה דנהו דהוה ס"ד דמקשה דאפילו דאסורא דרבנן לא חייל שבועה מכל מקום לפי המסקנ' דבאיסורין חייל שבועה ה"ה לחצי שיעור אף למ"ד דאסור מן התורה כיון דליכא איסור מפרש בכתוב אלא רבוייא בעלמא חייל שבועה ואתיא סוגיא דידן כההיא דפ"ג דשבועות דמוכח ממ"ש דר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה כדברי הכל משמע דאי לאו הך טעמא הוה מוקים לה כר"ל אלמא דגם לר"י דחצי שיעור מן התורה חייל עליה שבועה וכן מוכרח לומר דזו היא דעת הרמב"ם דפסק בפ"ב דה' שביתת עשור ופ"א מה' חמץ ופ"ג וי"א דמ"א דחצי שיעור מן התורה כר"י ואפ"ה כתב פ"ה דשבועות שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילה וטרפה וכו' ועיין מ"ש שם מרן ז"ל וכיוצא בזה כתב הל"מ ה' שביתת עשור ועיין בתשובת הרשב"א סי' תרי"ו דחולק על זה:

גם הר"ן כתב פ"ג דשבועות דף שי"ב ע"ב אהא דתניא דנשבע להרע לעצמו כו' כתב ואע"ג דבפ' החובל אמרינן דאין אדם רשאי לחבול בעצמו כו' ודבריו קשים להולמם דהתם פרק החובל דף צ"א ע"ב אמרינן דהא דאין אדם רשאי לחבול בעצמו הוא פלוגתא דתנאי דהך תנא דתני דנשבע להרע ולא הרע חייב היינו משום דסבר אדם רשאי לחבול בעצמו כו' ולפי דבריו מאי דוחקיה לאוקומה כתנאי אימא דאע"ג דאינו רשאי לחבול בעצמו מ"מ לענין שבועה חלה משום דאתיא מדרשא ונ' לי ליישב דמה שהוכרחו בגמ' שם לומ' דהא דאין אדם רשאי לחבו' בעצמו הוא פלוגת' דתנאי משום דהך תנא דתני נשבע להרע לעצמו חייב תני דהרשות בידו ומדקתני הרשות בידו משמע דשרי ליה לאיניש לחבול בעצמו ואפילו איסורא ליכא אמנם בפ' החובל שנינו דאין