תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות צה

שקוראו בשמו, דאי משום אריכא לא היה מקפיד דאין זה גנאי כדאמרינן פ' המפלת, אבא שאול ארוך בדורו היה כו' אלא ודאי שמו היה אבא. וא"ת אם כן רב כהנא שהיה תלמידו היאך קוראו לפניו בשמו. דאע"ג דלא הוה צריך לסבריה, לגמריה היה צריך כדאמר בסנהדרין ואיהו קאמר לקמן בפרקין דמי פומיה דאבא כדלא טעים תבשילא וגם רב הונא דהוה צריך לגמריה ולסבריה קאמר בשלהי יומא קא אזיל אבא למיקטל נפשא, ושמא כיון שהיה שמו כן קורין אותו אבא בלשון חשיבות, אבל בשמו היה אסור כדאמרי' מפני מה נענש גיחזי מפני שקראו לרבו בשמו. מ"ר

ומפליא לעשות. אמרינן בבראשית רבה, כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך, אדם עושה נוד אפי' יש בו נקב כמלא (חוט) נקב מחט סדקית הרוח יוצא ממנו ובאדם יש כמה נקבים ושומר בו הרוח ואינו יוצא ממנו הוי כי גדול אתה ועושה נפלאות ועל זה תקנו בברכה זו ומפליא לעשות

אומר משמע עד והיה אם שמוע. דהיינו פרשה ראשונה, ויש אומרים בשם פר"ח שאומר בק"ש שעל מטתו עד פרשת ציצית ואינו כן

ואומר ברוך המפיל חבלי שינה וכו'. יש מן הראשונים שדקדקו לומר ק"ש לבסוף מדאמר בירושלמי בפרקא קמא ר' שמואל בר נחמן כד הוה נחית לעיבורא הוה מתקבל גבי ר' יעקב גרוסא והוה ר' זעירא מטמר ביני קופי משמיעניה היך הוה קרי ק"ש. והוה קרי וחזר וקרי עד דהוה שקע גו שנתיה, מילתא דר' יהושע בן לוי פליגא. דריב"ל הוה קרי מזמורין בתרה, מיהו גם הוא יכול לסבור שהברכה קודמת לשמע כי טוב להסמיך פסוקים לשינה. אך התלמוד שלנו אינו מדקדק בכך

כי מתער אמר אלהי נשמה וכו'. ואעפ"י שהיא ארוכה אינו פותח בה בברוך שהיא שבח והודאה בעלמא כדפרישנא בפ"ג שאכלו

כי שמע קל תרנגולא וכו'. ואפי' לא שמע נמי מברך ברכה זו, שאין הברכה אלא על הנאת האורה שהתרנגול מבחין, והוא נהנה מן האורה

כי פריס סודרא על רישיה וכו'. וה"ה לכל כובע שמניח על ראשו או מכסה ראשו בטליתו, אבל אם אין נהנה כגון ששוכב על מטתו אינו מברך מלביש ערומים וכיוצא בהן שלא נהנה כדמשמע בפ"ג דמגילה גבי מי שלא ראה מאורות מימיו דלכ"ע בעי התם שיהנה מן האורה

אקב"ו להניח תפלין. כיון שתחלת הנחתו הוא בזרוע יש לו לברך להניח תפלין, אבל בשל ראש מברך על מצות תפלין ולא להניח שכבר התחיל במצוה והניח אחד מהן. מכאן קשה לפירש"י שפירש במנחות פ' הקומץ רבה גבי תפלין לא סח מברך אחת סח מברך שתים. ופירש"י שאם לא סח בין תפלין של יד לתפלין של ראש מברך אחת להניח תפלין על שניהם ואם סח והפסיק בין תפלה לתפלה מברך שתים, והשתא תימא שלא הזכיר התלמוד אלו שתי ברכות אלא היכא שסח בין תפלה של ראש לתפלה של יד ועבר עבירה, על כן נראה פירוש ר"ת שפירש לא סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש, כשמניח של ראש אינו מברך עליהן כי אם על מצות תפלין לפי שתפלין של ראש הוא גמר המצוה ויש בהן ד' בתים, ואמר מר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפלין שבראש, ויש בהן שי"ן של תפלין. ובשימושא רבא דגאונים כתוב כפירוש רבינו יעקב

המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי וכו' עד גומל חסדים טובים, והיא פותחת בברוך וחותמת בברוך, וא"ת והלא אין בה מעין פתיחה סמוך לחתימה י"ל דיש בה נמי מעין פתיחה שהקב"ה גומל חסדים טובים לאדם ומחדש בו נשמתו בכל יום ויום ומחזיר לו נשמתו כמ"ש במדרש רבה איכה אצל חדשים לבקרים

[דף ס"א ע"א] בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב וייצר תרי יודין תרי פרצופים, פי' משמע ליה תרי יצירין פי' שתי יצירות ומכאן הקש' ה"ר יצחק בן ר"מ על פירש"י דכתובות דקאמר התם פ"ק לוי איקלע לבי רבי בהילולא דר' שמעון בריה ובריך חמש, רבי אמי איקלע לבי רב אשי בהילולא דמר בר רב אשי ובריך שית, פירוש יוצר האדם ואשר יצר לימא בהא קא מיפלגי מר סבר שתי יצירות הוו ומר סבר יצירה אחת, ופירש רבינו שלמה שתי יצירות שנברא פרצוף וזנב, ואחר כך נבראת חוה מן הזנב שהן שתי יצירות והכא בשמעתין מוכח דלמ"ד דנבראת מן הזנב לא הוי אלא חדא יצירה. ולמ"ד שתי פרצופין שתי יצירות, ועוד קשה על פירוש שפירש"י שם. על הא דקאמר דכ"ע חדא יצירה הוא פירוש שתי פרצופין, מר סבר בתר מחשבה אזלינן ומר סבר בתר מעשה אזלינן ובשמעתא מוכח דהך דרשא דר' אבהו אינה אלא למ"ד דנברא זנב, אבל למ"ד שני פרצופין לית להו דר' אבהו וא"כ הוי פירושא בתחלה עלה במחשבה לבראות שניהם שתי פרצופין ולבסוף לא נבראו אלא פרצוף אחד וחוה מן הזנב. מ"ר

מסתברא דזכר סגי ברישא. שגנאי לאיש להלך אחר האשה וכל העובר אחר האשה אין לו חלק לעולם הבא. אם רגיל בכך שבא לידי ניאוף וסופו יורד לגיהנם

עליו הכתוב אומר יד ליד לא ינקה. ובפ"ק דסוטה דריש דרשא אחריתי ואין זה הפסוק שמביא כאן, כי אותו נדרש על גסות הרוח והוא הפסוק דכתיב ביה תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה, אבל הכא