תוספות רבינו יהודה החסיד ברכות פט

גזירה משום כותי ראשון. וכותי ראשון משום עמוד ראשון וכולה חדא גזירה הוא שאסרו חכמים כל אש של כותי שהוא ביד כותי דאי לאו הא לא קיימא הא אבל הכותי שהדליק מן ישראל מברכין עליו וכן ישראל מכותי והכי קיי"ל

גדול מוכחא מילתא דודאי כותי הוא. ואפילו ברוב ישראל בעיר וקמ"ל דלא אזלינן בתר רובא

אם עבה כפי הכבשן. כיון שהוא גדול כל כך נעשה ודאי להאיר כדאמרינן בסמוך דסוף אור של כבשן שהודלקו העצים נעשה להאיר

הא בתחלה הא בסוף. פר"ח בתחלת הדלקתו שעדיין לא הודלקו רוב העצים וקוטרא בעלמא הוא אבל בסוף שהוצת האור ברובן ועלתה שלהבת מאליה מברכין. ורש"י פירש אחר שריפת האבנים עושין אור גדול עליו כדי למרק האבנים ומשתמשין נמי לאורה

הא דאיכא אדם חשוב. פירש"י כשיש אדם חשוב אז עשוי לכבודו ולא להאיר. וי"מ איפכא דאדם חשוב עשוי להאיר ואי ליכא אדם חשוב לכבוד בהכ"נ הודלקה

וב"ה אומרים אחד מברך לכולם. ולא דמי לפת דאמרי' לעיל פרק כיצד מברכין ישבו כל אחד מברך לעצמו דכיון דלא הסיבו אינם רוצים זה בברכת זה, והוי נר כמו יין אליבא דרב דאמר לעיל לא בעי הסיבה ואפילו לר' יוחנן דאמר לעיל בעי הסיבה ה"מ יין דחשוב ורגילין להסב עליו אבל שאר ברכות אע"פ שלא הסיבו כמו שהסיבו דמי. הר"ר יוסף

כל שמוציאין לפניו וכו'. פירוש אין רגילות המקום להדליק כי אם לכבוד אבל במקום שמדליקין בלילה ולא ביום אז אינו עשוי אלא להאיר ואין רגילין לעשות בלילה ולהדליק כי אם להאיר

וכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכינן עליה. והא דאמרינן לעיל בפ' כיצד מברכין האי מאן דארח באתרוג ובחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות, היינו שלקח כדי להריח או לאכול ולהריח אבל אם אכלן והעלו ריח כיון שלא נתכוון להריח אין לו לברך. קצרו של דבר כל שנעשה להריח או להאיר מברכין עליו ואם לאו אין מברכין כגון נר לכבוד ובשמים לעבורי ריח רע או זוהמא או לגמר את הכלים

אשתכח רובא דלאו לריחא עביד. ות"ק סבר דבהני דברי מיעוטי ליכא רובא

המהלך בערבי שבתות בטבריא וכו'. י"מ דהיינו טעמא כדאמרינן בכל כתבי הקדש יהי חלקי ממכניסי שבת בטברי' וממוציאי שבת בצפורי שיושבת בראש ההר ואין מחשיך מהרה

[ע"ב] גחלים לוחשות. וכגון שעשויין להאיר

אין מחזרין על האור. שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא

וחד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקי. פי' ששכח לברך. וא"ת והא אמרינן לעיל בפ"ק דר"ט הטה לקרות כב"ש וסיכן בעצמו מפני הלסטים, וי"ל דהתם אין ב"ה מודים לב"ש שיש לעשות ואם עשה כן עבר על דברי ב"ה אבל הכא אפילו ב"ה מודו שהעושה כדברי ב"ש תבוא עליו ברכה ואפילו אמורא דלעיל דאית ליה בכולי פרק' הל' כב"ה אית לי' הכי אבל אנו קיי"ל כב"ש וכן פסק בס' רב עמרם דבהך הל' כב"ש שפסק בו' דברי' כב"ש שנים בזה הפרק הך דהכא דשכח ולא בירך והך דלעיל דמכבדין את הבית ובמנחות פ' התכלת יש שלשה גבי סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, וכן כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה וב"ה אומרים שלשה, וכן כמה משולשלת ב"ש אומרים ד' אצבעות וב"ה אומרים שלשה וכן גבי סוכה קטנה שהחזיקה ראשו ורובו ושולחנו בתוך הבית דקיי"ל כב"ש ובפ"ק דסוכה מסקינן דבתרי פליגי פליגי בסוכה קטנה שמחזקת ראשו ורובו ושולחנו בתוך הבית ופליגי בסוכה גדולה ובגזירה שמא ימשך אחר שולחנו ושמא אין הלכה כב"ש אלא בסוכה קטנה ולא בסוכה גדולה או שמא כולהו בחד טעמא. [וא"ת] עובדא דר' יוחנן בן החורנית שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בתוך הסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר א"ל ב"ש משם ראיה אף הם אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך והלא באותו דבר הלכה כב"ש. י"ל דמייתי ראיה שכשאמרו להם ב"ש לב"ה כי אע"פ שמן התורה קיים מצות סוכה כיון שעבר על דבריהן שגזרו שמא ימשך אחר שולחנו לא עשה ולא כלום וה"ה בשאר מצות אם עשה כב"ש אפילו בק"ש שאם קראו מוטה אינו כל כך חולק על דברי ב"ה דהרואה אומר לאפושי בעלמא הוא דקא עביד אפילו הכי לא עשה ולא כלום וכן פירשנו לעיל בפ"ק. מיהו מאי דמצרכי לחזור למקומו ולברך היינו בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן שצריך להם לברך ברכת המזון אבל בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון תאנים ורמוני' ויין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אלא ברכה אחת מעין שלש לא יחזור ויברך. ודלא כפירוש רבינו שמואל שפירש בע"פ שכל ז' המינין טעונין ברכה לאחריהן במקומן דלא מוכחא שמעתא דהתם כדפרישנא התם

כנפיה מגינות עליה. יש במדרש שכל העופות כשהן יגעין נוחין על גבי סלע אבל היונה נוחה באחת ופורחת באחת

באכילה מרובה. שיעור צמאה שהרי שיעור יותר מד' מילין אדם צמא. וה"ה נמי לענין שתיית יין ואכילת פירות שנוהג זה הדין שאם אינו צמא ואינו רעב באותה שעה שאכל ושתה לא יברך: